לילה. בצד ימין של הרחוב עמד לו המקווה. שושנה, לאחר מכן נודע לי שמה, אישה מבוגרת בגיל 120 בערך בעלת חזות חרדית, צעדה לאיטה בצד ימין של הרחוב. היא הבחינה ברכב שלי ונכנסה לשביל המוביל למקווה. לאחר מכן נבלעה בפנים. בגיל כמו שלה, חשבתי, מה יש לה לעשות במקווה ? כנראה הבלנית. אולי בלנית במילואים.

לידי ברכב ישבה שולמית. היא היתה יפה באותו ערב. זה היה אמור להיות ערב מושלם, עד כמה שמושלם יכול להיות בעולם הזה, כשהוא מלא בספקות וחיבוטי הנפש.

שולמית שאלה ברכות האופיינית שלה: "נו, מה אתה אומר? ללכת?"

ואני הסתרתי את רגשותיי ועניתי בחספוס: "כן, כן. תלכי. אני מקווה שאלוהים יבין ויסלח לנו."

שולמית חייכה לה. היא הכירה אותי וידעה שברגעים קשים אני משחק אותה COOL. ידעתי שאבוא חשבון על זה אחר כך. לא שיערתי כמה גדול יהיה החשבון.

היא פתחה את הדלת ויצאה החוצה עם השקית. כן ה"שקית". אותה שקית תמימה למראה שמסתירה בפנים עולם ומלואו. היא סימנה לי לשלום.

"שיהיה לנו בהצלחה. אני אחכה לך כאן." אמרתי.

שולמית חצתה את הכביש וכשהגיעה לשביל התחילה ללכת בצעדים מהוססים.

"כן כן" אמרתי בליבי, רק אל תסוגי אחור. כשהגיעה סוף סוף למקווה וסגרה אחריה את הדלת, נאנחתי באנחת רווחה.

ישבתי לי בתוך הרכב, הוצאתי פנקס מהכיס שלי ועט והתחלתי לכתוב מכתב לאלוהים. אומרים שביום כיפור עושים וידוי לפני הצום, כדי אם יקרה משהו לפחות לא תמות בלי וידוי. אז כתבתי לי סוג של וידוי לפני מעשה על כל מקרה שלא יבוא.

"שלום לך אלוהים. אתה מכיר אותי כבר מזה 30 שנה ויודע שהשתדלתי מאוד כל השנים הללו לעשות את מה שביקשת.

הרבה שנים חלפו מאז שלמדתי בישיבה. דברים רבים השתנו מאז. דברים שלמדנו שם, נראים בחוץ קצת אחרת. הרבה פחות תמים, והרבה יותר מציאותי.

העולם בחוץ מלא בפיתויים. האהבה קורצת מכל פינה...

וכבר הרבה שנים שאני לבד בלי אישה.

ואני זקוק למגע, זקוק נואשות לדעת אישה.

אני מכיר את ההלכה, ויודע שאסור לגעת עד החתונה. אבל אני כבר משתגע, ולא יכול לחכות. אני לא יודע מה לעשות עם עצמי.

אני מקווה מאוד שאתה תבין ותסלח...

לפחות היא טובלת.

תחשוב מה היית עושה במקומי..."

לאחר שעה וחצי של המתנה ממושכת ברכב, חשתי משועמם אז פתחתי את תא הכפפות והוצאתי משם את ספר הרכב, והתחלתי לקרוא בו. בעוד אני שקוע בעניני בטיחות משעממים ומשמימים בספר הרכב, אני שומע לפתע דפיקה על השמשה של הנהג. פתאום אני רואה את שושנה. פתחתי לה את החלון במאור פנים לשמוע מה היא רוצה.

היא התחילה לצעוק עלי:

"תגיד לי בחור. מה נראה לך? אתה תשב פה באוטו, ותסתכל איך הנשים יוצאות מהמקווה?

תתבייש לך. תתבייש לך. כבר שעה שאני בפנים ואתה עדיין כאן ? תסתלק מכאן."

"אני, אני... רק מחכה ל...", גמגמתי, לך תסביר לה עכשיו את כל הסיטואציה. אגב, זה היה שעה וחצי.

"כן, כן. מחכה למי? לאישתך?" המשיכה.

"לא." אמרתי כי לא רציתי לשקר, למרות שהיום במבט לאחור יתכן שזו היתה תשובה הולמת יותר.

"אז מחכה למי?" היא המשיכה לחקור אותי כאילו היתה חוקרת שב"כ.

"ל... חברה שלי.", נו הוצאת את זה ממני.

"חברה שלך, אה? סוטה. חברה שלך טובלת, אה?" צרחה עלי באמוק.

"תסתלק מכאן מהר לפני שאני קוראת למשטרה.

הצעירים של ימינו, אוי ווי. צריכים משיח מהר. אוי טאטא.(נהגה כ TATE)" המשיכה.

היא הוציאה פלאפון מיושן מהכיס של השמלה שלה וחייגה לשני מספרים.

ואז לפתע היא התחילה לדפוק על הפח של מכסה המנוע באקסטזה, וניסתה לנדנד את האוטו.

היא עשתה את זה בכזאת התלהבות ודבקות, כאילו זו המצווה האחרונה שהיא מקיימת בימי חייה.

והיא אכן היתה כזו.

שושנה נפחה את נשמתה על מכסה המנוע.

ואני מהרהר לי ביני לביני מה לעשות, האם להנשים אותה, או אולי עדיף לקרוא למשטרה? לך תשכנע אותם שנסיבות המוות הן אדיקות דתית בגיל מתקדם.

בעוד אני מהרהר ומהרהר ומהרהר...

נשמעת צפירת סירנות של משטרה ואמבולנס.

מסתבר, שהאישה היתה מנויה במוקד מצוקה של שח"ל עם איתור GPS לוויני שאיתר אותה מכל מקום.

כנראה שקודם חייגה למשטרה וגם למוקד מצוקה ליתר ביטחון.

אלוהים אדירים, מה אני עושה עכשיו, חשבתי לעצמי.

צוות מד"א שהגיע ניסה לבצע החייאה בשושנה שהיתה מוטלת כזכור על מכסה המנוע.

ואני שהייתי שקוע בהרהורים, צופה בנעשה מבחוץ, הופרעתי על ידי שוטר שדפק לי על החלון.

"אתה יכול להסביר לי מה קרה כאן ?" שאל השוטר ביובש.

ואני לא ידעתי מה לומר לו. לא ידעתי איפה להתחיל. בגיל המופלג שלי, או שמא בהלכות נגיעה, או אולי בהסברים על הקשר בין מוות ואדיקות דתית בגיל מתקדם.

עודני מהרהר בין כה וכה, פתח השוטר את הדלת של הרכב, הניח עלי אזיקים וליווה אותי אל הניידת.

בדיוק ברגע המכריע הזה, יצאה שולמית מן המקווה עם ה"שקית" בידיה כשכולה מלאה חיוכים. היא הביטה בשושנה המוטלת על אלונקה ליד הרכב שלי, ואז הביטה בי מובל מושפל ומובס אל הניידת כשאזיקים לידי ורגלי, ומבטיה הוחלפו בתימהון גדול.

לא כך חלמתי שיסתיים הערב,

כשאזיקים קרים לופתים את ידי ורגלי.

ואני בסך הכל רציתי נגיעה אחת רכה...