שנת 567 לפני הספירה, חורבן בית המקדש הראשון: הרי יהודה נראו במרחק הולך וגדל, השמש הקופחת של ימי אב, עשתה דרכה אל רום הרקיע וחשפה שיירת גולים על רקע בקעה צחיחה, ראשיהם שחוחים בדרכם צפונה, על סוסים נראו חיילים בבליים במדיהם והם שומרים על הסדר בשיירה. בגבעה נמוכה יותר, בסמוך לצוק, הסתתרו שני נערים, ראשיהם מביטים בסתר מקפל קרקע בטוח, יהורם וחזאל, בני שבע עשרה מבני שבט בנימין אשר בגבע, באמתחתם נושאים הם דבר יקר ערך העטוף בעור ומתכת: "עלינו להטמין זאת במקום בטוח, כפי שציוונו זקנינו" אמר יהורם. "ואני אומר לך שהמערה ההיא עם הבור היא היא המתאימה ביותר" הוסיף חזאל. "ליתר ביטחון סימנתי על החבילה את שמותינו למען נחזור וניטול אותה בשנית, למען זקנינו ושבטינו" עם קפוח השמש נראו לעין שמיים שני נערים יוצאים מפתח מערה ופניהם צפונה. שנת 2002, מדינת ישראל: שעת בוקר,זריחה של חורף מחנה הארכיאולוגים התמקם בתחתית הצוק היבש, שני ארכיאולוגים וסטודנט עשו דרכם אל המערות שבראש הפסגה. "אתה בטוח שאי פעם נמצא כאן משהו?"שאל דר' דוד שני, שני- דור שני בארץ, אביו חוקר תנ"ך מן הבכירים ביותר, שני ביסס את עבודת המחקר שלו על ביקורת מקרא מאוחרת וארכיאולוגיה נלוית. מולו פסע הקולגה, דר' מנשה עילם, עילם היה בן למשפחה ספרדית מיוחסת מירושלים, תואר שני עשה בהיסטוריה יהודית ואת הדוקטורט בארכיאולוגיה. "עדיין לא סרקנו את הרכס הזה" השיב דר' עילם "דברים בל יאמנו נשמרו כאן בתנאים היבשים של מדבר הבקעה, זהו ממש מוזיאון שמחכה כי יבוא מישהו ויחשוף את צפונותיו" "טוב, יש לנו כאן רק שתי מערות" השיב שני. המערה הראשונה שסרקו לא הניבה תוצאות, היא הייתה מעין אולם ריק שחציו הוצף במי שטפונות ומיקומה הגרוע לא חיזק את הסברה כי טמון בה משהו. אל המערה השניה, קשה היה להיכנס, והקבוצה נאלצה לחפור מעט על מנת להרחיב את חור מפער הכניסה. במהרה נכנסו אל המערה, הייתה זו מעין מערה הבנויה כחדר. עפר רב היה מגובב וקורי עכביש לרוב. "יש כאן תלוליות" אמר קובי הסטודנט "אולי נוצרו מחפירה קודמת?" "אני מציע לחפור כאן, כאן וכאן" פסק עילם והראה באצבעו על כמה נקודות בקרקעית. לאחר כמה נסיונות חפירה שלא צלחו, החלו לחפור בפינה השמאלית המרוחקת, לאט לאט התגלה חור בסלע שהלך והעמיק לכדי בור, מכושו של קובי נתקל במשהו קשה: "יש כאן משהו, אני מרגיש" התרגש קובי. חבילת המתכת הועלתה ממקום שהייתה טמונה בו יותר מאלפיים חמש מאות שנה, היא הייתה די פריכה אך בתנאי היובש נשמרה בתנאים די טובים. לאחר מספר ימים הועברה למחקר במוזיאון בירושלים. "השמות כאן ובדיקת הפחמן מעידים על שני אנשים שחיו בסוף ימי בית ראשון" אמר דר' שני והחווה בידו על גב החבילה. "תשמע, זה עוד כלום, זהו ממצא מרעיש ומפוצץ! זהו אישוש לכתוב בתורה" לחש עילם ברגש לא מוסתר בעת שהביט בגווילים שהיו על השולחן "אתה יודע מה זה יכול לגרום לחקר המקרא?" "מה?" "כל חוקרי המקרא יאלצו לכתוב את המחקרים מחדש" חייך עילם בחיוך צופן סוד "עד עתה לא קראתי את הכתוב במגילה, אל תמתח אותי, מהי המגילה?" "לא תאמין! זהו עותק של חמישה חומשי תורה, ספר התורה של ימינו, הספר עצמו מתקופה הרבה יותר קדומה, וכתוב בעברית עתיקה, הוא כתוב מילה במילה כמו ספר התורה של ימינו" "ומאיזו תקופה הגוויל?" תמה שני "תקופת ההתנחלות,יש אימות של בדיקת פחמן! זהו כנראה עותק שהיה ביד שבט בנימין, כמו שהכתובת שאתה פענחת אומרת, תחזור עליה?" "חזאל ויהורם לבית הירחיאלי לשבט בנימין, ספר תורת משה לשבט בנימין מופקד כאן עד נבוא בשנית"אמר ומשך בכתפיו "אהה" אמר עילם "כל שבט משבטי ישראל שמר בידו ספר תורה אשר הופקד בידו עם תקופת הכניסה לארץ, ממש כפי שאומר הרמב"ם בהקדמה לספרו משנה תורה! זוהי הוכחה חותכת לממצא שעוד לא נתגלו כדוגמתו" "לפרסם את הממצאים?" אמר שני "הרי תקום סערה במישור המדעי והיא תכוון כלפינו וכלפי, בקרב הציבור תתחולל סערה עזה" "צריך להיות נאמן לאמת, ולא משנה מה יקרה, נערוך עוד כמה בדיקות והערכות ולבסוף נפרסם זאת" פסק עילם "אני די מתנגד, אני עשיתי מחקרים בנושא המקרא והתיזה שלי הייתה על כך שהתורה נערכה בסוף ימי בית ראשון והנה הדבר סותר את ממצאי, כל הקריירה שלי יכולה ליהרס, אני לא אתן לזה לקרות, על גופתי המתה" קונן "מהי הקריירה שלך לעומת מורשת עם ישראל?, למה לנו לנסות לזלזל בעברנו?"זעם עילם. דר' שני נעשה מתוסכל, הוא חשב על פיתרון במשך לילה שלם ולבסוף הגיע למסקנה הבלתי נמנעת, עם קבלת ההחלטה הוא המתין לשעת לילה מאוחרת ונסע למוזיאון. עילם נם את שנתו והנה באמצע הלילה חלם חלום מוזר, הוא ראה זקן בעל שיער שיבה ובגדי חלוק לבן והוא מדבר אליו: "אני יהורם לשבט בנימין, טמנתי את המגילה במערת הצוק לעת חורבן למען תהא מורשה לדורות הבאים, לא שבתי מבבל ונאספתי שם, אתה דר' מנשה עילם מצאצאי אחרוני שבט בנימין, עליך להציל את המגילה לבל ישמידה דר' שני" והוא נעלם בענן לבן. מנשה עילם קם בבעתה, הוא טס אל המוזיאון ברכבו במהירות העולה על המותר על מנת למנוע את האסון. דר' שני הגיע למעבדה במוזיאון וראה את המגילה מונחת על השולחן, הוא גיחך, אסף את הגווילים במהירות והכניס אותם לכיור, הוא הצית אש ושרף את הגווילים, אחר שטף את הרמץ שנותר מהם וחיכך ידיו זו בזו. "אתה על הגל הלא נכון" נשמע לפתע קול. שני הסתובב, וראה את דר' עילם מלווה בשני אנשי ביטחון, הוא החזיק בידו חבילה ובה הגווילים העטופים. "יש לי מזל שבאתי חמש דקות לפניך, הגווילים ששרפת היו עותקים זולים של ממצאים ארכאולוגים שונים. עקב האנוכיות שלך, ידידי. אתה בצרות" ועילם פנה אל אנשי הביטחון באמרו: "קחו אותו" לאחר ששני אנשי הביטחון לקחו את שני ההמום, נותר עילם לבדו, הוא רכן מעל לחבילת המתכת הגלילית, מישש את השמות העתיקים ומלמל בהתרגשות: "אבי אבות אבותיי לשבט בנימין. בשר מבשרי"