אפשר להתבכיין קצת, נכון? יופי. ממש נמאס לי להיות בת 17 לפעמים. זה כזה גיל באמצע... מצד אחד אתה כבר מרגיש מבוגר, מצד שני עוד כל כך תלוי במסגרת. והמסגרת הזאת לפעמים כובלת, חונקת, סוגרת. אתה נמצא במקום מסויים, עושה את מה שנדרש ממך, וזה כל כך לא המקום שבו היית רוצה להיות עכשיו. רוצה לקפוץ קדימה בזמן, לא מסוגלת לחכות כל כך הרבה, ומי יודע מה יעבור עלי עד אז.. רוצה להישאר כמו שאני עכשיו בדיוק, נמאס מכאבי לב.. מוזר עד כמה שהבנאדם יכול להיות מצד אחד גמיש, להימתח ולהימתח עם כל הלחצים האלה, ומצד שני כל כך שביר לפעמים. נמאס לי שדברים חוצצים.. שיש אינספור מכשולים וחומות וקירות שמעכבים את מה שכל כך רוצה להתפרץ בטבעיות, את החיים שכל כך הייתי רוצה לחיות עכשיו. מצד שני, את חלק מהחומות האלה, אני בניתי בעצמי. בכוונה תחילה. נמאס מהגיל הבערך הזה. חמוץ-מתוק-מר-ושוב מתוק. כל כך מתוק, כמו שרק גיל 17 יכול להיות. וכל כך מר, כמו שרק גיל 17 יכול להיות. והכל לפעמים כל כך תלוש, וגם העוגן שלי- גם הוא רחוק ממני, שלא באשמתו. אף אחד לא אשם בגיל 17. את זה כבר למדתי מזמן... אבל לפעמים, גם הלא-אשם הזה כואב. ולוחץ ודוחק. וגורם לדמעות שיפרצו החוצה, וירגיעו קצת את הסערה בפנים.