את קונה שני אפרסקים, כי אם קונים אחד המוכר מתחיל לדבר על העיניים שלך ומחייך בצורה מוגזמת. וקשה לך לסבול חיוכים כאלו בזמן האחרון- אם אתה לא שמח באמת, אל תחייך. אם אתה עצוב-תבכה באמצע הרחוב, אבל תציג לנו בדיוק את מה שאתה מרגיש, ולא מילימטר אחד ימינה. נימוס זו מילה יפה לצביעות.

אם היינו מתנהגים את מה שאנחנו מרגישים, הייתי עכשיו על גג של מגדל גבוה. רק בשביל לעמוד על הקצה ולחטוף סחרחורת ולהתלבט לרגע באמת, איזו תחושה זו תהיה לקפוץ לתוך המערבולת הזו, המפתה, המשכרת. המשקרת.

ואתה, היית נמצא בתחתית אותו בניין. מתבונן למעלה ומרגיש סחרחורת אחרת, של מימדים. היית רואה אותי שם, בטח שהיית רואה, אבל נבהל מהתחושה הלא יציבה הזו, וחוזר להתבונן במה שקרוב אליך ועושה הרגשה בטוחה. אל תדאג, שתי רגליך על האדמה. והייתי לוחשת לך להזהר, כי שם למטה דווקא אין מעקה.

 מנומסים, עד כמה שאפשר. לכן אני מחייכת כל הזמן. לכן אתה כ"כ רחוק. הגשרים בינינו חורקים, מתנדנדים, נסדקים, ואין למטה תנינים או מפל סוער, רק אותנו כפי שאנחנו היום,כמעט. מנומסים.

"כמה עולה אפרסק אחד"?

שיחייך, למה לא.