דממי את נפשך הפצועה החוצה, דרך הברות מקוטעות, דרך גניחות בלתי מובנות, דרך צעקות לשמים, דרך ריקוד בלתי ברור, דרך אותיות ומילים, דרך שתיקות ארוכות.

שמעת כבר הכל, כך תאמרי תמיד, אל תגיד עוד, כי שמעתי כבר הכל. אין בי מקום להכיל, אין בי עוז לקלוט, כי שמעתי כבר הכל. לא תפתיע, לא תבחן, לא תכאיב, לא תרפא, כי שמעתי כבר הכל.

דממי את נפשך החוצה, פן תציף אותך מבפנים, הנה עינייך היפות כבר אדומות, להבות של רעל מציפות את תאי גופך, דממי את נפשך החוצה.

אל תנער אותי, אמרת פעם, פניך יפים כמעיין בתול אך תוכך עכור כביצת ילדותך. אם תנער אותי הם יגיחו, חמשת שדי הנפש יצופו שוב- שד הכאב, שד הפגיעה, שד הפחד, שד הבדידות, שד העלבון.

אנער את נשמתך הפצועה ואעיר את כל השדים. זו את. על כל עכירות פגיעותך, על כל שדייך. אסתער עליהם בלב מואר, בוער לקראת קרב. את כל ארסנל רגשותיי אביא ואכניע אותם.במילה, במגע, במבט. ואם חזקים יהיו ממני- בהכנעה אחיה לצידם.

אחיה לצידך.

הבט בחורף, ימים של אפר וענן.