בס"ד אלול התש ס"ב קיבלתי עצה מסיכת המשרד החיננית של הוורד- אל תצלול לתוך מים עכורים. כך בדיוק הציעה לי. ואני לחצתי על "הסתר" וחשבתי שחבל שאין פקודת "מות". כי אחרי הכל, מה היא מבינה. אני לא אוהב לעשות דווקא אבל אני חייב. אני צולל למים, המים העכורים של כפירתי, ומעלה משם ניצוצות קדושה. כי שורש האמונה היא שורש הכפירה. אתם יכולים לראות זאת כהספד. וכמצבה. וכקבר בעצמו. המוות היה פעם בתוכי. והוא היה כל כך חי, וכל כך חזק. הוא היה שלי. מתוכי, אופף אותי מכל הכיוונים. המוות שלי ואני חיינו יחדיו, יותר נכון מתנו. לו היה אפשר לתאר אותו באופן ציורי, הייתי אומר שהוא היה כמו חבר שאליו לא הייתי בוכה, כי הוא כיבה לי את הדמעות. והוא תמיד הסתיר לי הכל. את השמש, את הטוב והיפה. הוא הסתיר לי את אלוקים. רציתי לצעוק עליו, "בן מוות אתה, בן נעוות המרדות". אבל גם את הקול הוא הרג לי. וגם את הרצון. והוא מת. הוא היה, ונגמר. לא אני צעקתי עליו, ולא אני לחצתי על "מות". עכשיו אני רואה שמים ורואה אלוקים. אבל משהו בתוכי מצטער, על איך שמת לי המוות. ככה, בלי להיפרד. בלי לומר "תודה, ושלום". בלי להשאיר בי מקום שאפשר להסתכל בו בלי לראות. בלי מקום להתכרבל בו. ואולי הוא לא מת. אולי הוא סתם מוסתר. ויום אחד הוא יבוא. מהאמונה שלי הוא יבוא ויאמר לי "הי, אתה לא הולך לשום מקום, אתה בא איתי!" ואז נשלב זרועות ונלך. כמו חברים אמיתיים. אבל אז נלך עם אלוקים. אליו. אולי גם עם עצות של סיכת משרד שכן מבינה, באופן כלשהו.