אתה צופה עמוק אל העסיס
מבעד אשנבים שחורי מבט
הינך מנסה הבן פריי המרקדים
באדום סובכי גבותי
מבטי מקיפך חישוקים כמסגרת-
משובצת זהב למראה אטומה
פניך אפלות-קודרות-קורנות סוד
אור וצל יום וליל מסרטטים בך מגילות
חנוט שעווה נמסה כפתיל יה;
טרם תפתח אתה צופה חם מזג
וכוכבים מפזזים אלי ממסילות ריסך
בן חורין ממזלות תר אחר יופי
נוי נצח טבעי ורוגש אתה פוגש
עיני מתרחבות ומכילות אותך
בם תשאב מלוא מראה דיוקנך
ומנו הנשקף יתזו ניצוצות
ושלהבת קטנה תלהב
והנה מראת-רחק-עשן-הנפש
חלקה צחה ושחוקת שחק
מפרידה וחוצצת ביננו
בן רגע באחת יפרצו פריי-
הסוערים במחול ברקים
ותנופץ המראה לרסיסי רסיסים
ובא כתית רסס ומל לבננו
ושני יעקור עיני הסומות ונפקחו לחשכה
ורק מסגרת הזהב תשאר תלויה ומקפת
ביננו לנצח. ותצפה בי-בלי-סוף
ואני אניח עין (עיוורת) עליך
ואראה:
אור וצל יום וליל פרושים
ואבין הכל והכל אבין עד עומקו - עומקך!
והמגילה תימוג כעשן.
תגובות