ומדוע, מדוע לא אצעק שוב,
וקולי יהדהד בסתרי נקיקים
בעמקי נביעות המים
כך אשכון שם אני, בלי
שום כנף או סנפיר.
כך, לעמוד ולצעוק לי
בלי לשום את ליבי לציפורים
בשמים, או בים לדגים
ומתפרץ ליבי מסגורו שוב
ושולח קרנים לעולם האפל הזה
שדומע דמעות קודרות,
מכפור ההרים המושלג, עד
עד עתה ועדיין.
להבות – רק בי רושפות הן,
תהיות שמבקעות עמודי עולם
מפרקות סלעים, מברות לבבות
אבנים, מפוסלות בעמל מיגע של שנים,
ופתאום מתעורר וליבי הוא,
ליבי השוגה בלי לדעת.
ותבין כך, רגשי תדהמה, פורצים מקרבי,
ושערים, של מחר
ששוברו ונותצו עד עפר צמיחתי,
עד עפר.
תגובות