שעתיים וחצי נסיעה ממרכז סידני מצאנו את ה"איטליה שלנו".

"National 1” מחליף באלגנטיות את כביש מס. 1 המקומי. מרגש. את הפקקים, הרמזורים והעקיפות הלא חוקיות מימין מחליפים במהרה (עם הרוח הקרירה) שלושה נתיבים פנויים, איתותים בשביל הג'סטה וניסיון לעמוד בדרישות מהירות של 110. "קמ"ש או מיילים לשעה?" שאלה דקלה. "קמ"ש, למרות שבשבילנו זה ממש לא רלוונטי בטרנטה", עניתי, "אבל אני ממשיך לנסות".

מסלול נסיעה חצוב ברובו והרהרי אקליפטוסים מפה ועד להודעה חדשה (שבמקרה של אוסטרליה לא תגיע בזמן הקרוב) הובילו אותנו צפונה. "היואל מויש'ס סולומונ'ס של אוסטרליה עשו פה יופי של עבודה",

אבל מרוב עצים לא רואים חורשות, לא גשרים ולא סירות. ובטח לא רואים את ריח המלוח על המים.

 היסטוריה ארוכת ימים לימדה אותנו לא לסמוך יותר על השילוט האוסטרלי. הוא כמעט לא קיים, וכשהוא כבר נמצא, הוא בגודל של המדבקות באחורה של המשאית המזהירות אותך ש"אם אתה יכול לקרוא את השלט הזה, אתה קרוב מדיי".

למי שרגיל לנסוע בישראל, פספוס הפנייה הנכונה וההמשך לפנייה הבאה יעלו את החששות אולי כדאי לחפש שלט של "עצור, גבול לפניך" מפאת המרחק המחשיד. שלוש פניות החלטנו לא לקחת (משהו כמו 100 ק"מ) כי החלטנו שנפנה איפה שבאמת כתוב "Hunter Valley” . קנה המידה הגדול מצריך גם זיכרון לטווח ארוך. כמה דקות טובות מפרידות בין השלט לפנייה. "אני יכול לזכור שלט של פנייה שמאלה, ולבן על גבי חום של "Hunter Valley” . אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול...".

פנינו, נסענו, קואלות חיפשנו, לא לדרוס קנגורו נזהרנו,עד שלפתע הגענו, ובלי שום שלט ישר ידענו.

" The wine country – Hunter Valley" .  עמק רחב התגלה במלוא שחצנותו. מגולח אקליפטוסים (פה ושם איזו חורשונת), מרבדי דשא ואספסת מפה עד להודעה חדשה ( 70 ק"מ צפונית מאתנו ), גדרות עץ חומות ועבות, כרמים ירוקים כקפואים על גלי הקרקע ההרהרית, שדות חרושים, פרות, סוסים, קצת כבשים, בתים כפריים, שמש מבעד לעננים, אגמים עגולים כחולים וחומים, אישה עם כלב ושני ילדים, ואנחנו, זוג מטיילים סקרנים, שמוצא נוף תצפית בשטחים פרטיים.

"Who are you”? שאלה האשה ממרחק. משהו בקולה החדיר בי את התחושה שאין היא מבצעת סקר סטטיסטי-אנתרופולוגי לשיוך משיגי הגבול עפ"י היסטורית מוצא ורקע כלכלי אקונומי. "מותר לנו להיות כאן"? שאלה דקלה בקיטבקיות. "זה שטח פרטי" ענתה האשה, "זה שטח מרעה לבקר" המשיכה כמזהירה אותנו מהסכנות האורבות לכל מי שתופס פסטורליה באזור כפרי. לרגע חשבתי לעצמי מה יכול להיות כ"כ מסוכן בלדרוך על מוקש צואתי. הרי היא הקריבה את חיי ילדיה וחיי שחורי, הכלב המשפחתי, בבואה לעברנו. שום קרניים של פר זועם לא איימו עלינו. כנראה מה שעבר בראשה היה שאם אנחנו נשב פה, אז יכול להיות שלא נזוז במשך השעה הקרובה. אולי הרחיקה לכת וחשבה כי אולי יש מצב שבאנו מהקפיטליזם העירוני וכל מה שעובר לנו עכשיו בראש היה להקים לה בחווה מרכז קניות מסחרי.

זה נכון, אנחנו בהחלט זקוקים למשהו כזה עמ"נ לממן כאן לימודים בתעריף של סטודנט בין-לאומי, אך מה שהטריד אותי באותו רגע הייתה רק העובדה שהכיף של הסיגריה היומית עומד להיגמר בטרם עת לטובת טיפוס חזרה במעלה הגבעה.

בתזמון מושלם החל לרדת גשם. "וואי, מה זה"? שאלה דקלה לנוכח רעם אימתני שקטע את השקט השמשי. "זה רעם", הסברתי בסמכותיות של בוגר קורס פיקוד צה"לי ובוגר לבנון. "גם בחלק הדרום איטלקי של אוסטרליה, בדומה לארץ ולאלף אלפי הבדלות לאירופה, הרעם הוא הגרסה הווקאלית לזרם החשמלי שנוצר מחיכוך...". "לא, הזבובים", קטעה דקלה, "יש עליך מלא זבובים. הם בטח חושבים שאתה חרא" הסיקה. (דבר שלא הפריע לה מלהמשיך לאהוב אותי כפי שאני, וידעתי שרק המוות יפריד בינינו כפי שסיכמנו, לא חולי, עוני או הפיכתי לחתיכת חרא.) "למה את מתכוונת" שאלתי, "ליופי או לאופי"? "לריח" השיבה.

מצד אחד רגזתי לרגע על קטיעתה של התשובה הסמכותית. רציתי לתת לנו עונש זוגי קולקטיבי ולהשאיר אותנו כאן עוד שבוע ללא יציאות. מצד שני שמחתי שקטעה אותי בדיוק במקום ממנו אני לא לגמרי בטוח בהסבר הפיזיקלי של הרעם. מבחינתי, כמו בכל בעיה מכאנית באוטו, הכל מתחיל ונגמר במגעים. הגענו לאוטו, התנענו וגילינו שהכל עובד. "אין בעיה במגעים" הכרזתי. "אמורה הייתה להיות בעיה"? התקילה דקלה. "לא, אבל ממש רציתי לשתף אותך בגבריות שלי" התוודיתי.

"תוציא אותי לשתות קצת יין במקום", עזרה דקלה.

יש אנשים שהיו מוכנים לתת הכל לאשה שאתם. גם אני כזה. בתור חלק בלתי נפרד ממני וממה שאני מוכן לתת, פתחתי את ארנקי וראיתי שאין שם הרבה. אבל היא רוצה יין משובח, חשבתי, וזה מה שהיא תקבל.

חלק מהמושלמות של המקום היו עשרות היקבים, טירות ובניינים מרשימים לכשעצמם, שהכילו חדרי טעימות מהרפרטואר המקומי. התהליך פשוט מאוד. ניגשים לדלפק, מסתכלים בתפריט, מבקשים את היין הכי יקר, מריחים אותו, מגלגלים אותו, מרגישים אותו, טועמים אותו, בולעים אותו ועושים כאילו מדברים עליו, אך עדיין בהסתייגות ובהתלבטות (זו האופציה הזולה ביותר ומתאימה לכיסנו כיום). מעיפים מבט בתפריט. לכל יין הכי יקר יש את השני לו.

לוקחים בקבוק מיים, שוטפים את דפנות הכוס, מרוקנים לחבית שזוהי שימושה, ומציינים בפני הברמן את שמו של היין הבא, אותו הוא ימזוג.

ההמלצה שלי היא להמשיך לחרוש את העמק, לגלות יקבים נוספים, לשמוע סיפורי כרמים, להנות מהשמש, הפרחים, הכרמים, הנופים, הגבינות, השקט, האגמים, ובעיקר להמשיך ל"התלבט" בחיפוש אחר היין האולטימטיבי. חשוב, בנוסף לכל, להישאר בצד שמאל של הכביש. עדיף לעצור להתרעננות באיזה יקב מאשר להמשיך לנסוע על אדי שיכר. 

אז עצרנו ושתינו, ולאוטו עלינו (אל תנסו את זה בסביבתו הטבעית של הנהג הישראלי המצוייץ). את צרוף הנסיבות של נהיגה ושתייה ולהפך, ניתן היה לכנות כזחילה על הכביש, ואותנו כשני חלזונים ( כי דקלה בטלה בשישים ) בתוך הטרנטה המשובללת שלנו. העובדה גם שתכננו לישון באוטו התאימה את עצמה לשינוי הביולוגי שחל בנו לא מכבר, אך עדיין שמרנו על סממננו האנושיים. איננו יודעים אם היינו כועסים אחד על השני היה יוצא לנו קצף דביק מהאוטו, אך הרעב לקצת יותר מאיזה עלה טרי ורענן גלגל אותנו לכיוון איזה פאב-מסעדה נחמדה אליו נצא כחשופיות אחר הגשם.

מגרש החנייה המואר והריק, עם הפינה הצפון כרמית והטבע הזועק לחנייה, סימנו לנו את מקום חניית הלילה. חזרה גנרלית לקראת השינה החדירה בנו את תחושת השלווה והביטחון שיש לנו מקום בטוח לחזור אליו לקראת שקיעה. את תחושת הביטחון יצאנו לחגוג באיזו הרמת כוסית בעוד כמה יקבים, כדי שלא נצטרך אח"כ לאכול על בטן ריקה. בדרך מצאנו חניון לחניית רכבים ללינה בשטח. יצאנו לבדוק את האופציה. 25$ בשביל השימוש בשירותים המקומיים והמצחינים,חנייה במקום הרבה פחות יפה וחלוקת הטבע עם עוד חלזונות למיניהם לא נראו לנו כלל. ההחלטה לישון במקום המקסים שמצאנו מבעוד מועד התבססה לה עוד קצת. רצינו לחגוג את זה באיזו טעימת יינות אבל לייננים היה כבר מאוחר קצת בשבילנו, אז המשכנו בשבילינו עד לפאב המסעדה המקומי, שאם היו לו פה ואוזניים, הוא היה עונה לשם
"Harigans" הממוקם מרחק 3 דקות גרירת אוטו בניוטראל מחניון הלילה שלנו.

מוזיקת קאנטרי התנגנה לה בפאב בביצועו המקצועי של ביל, זמר וגיטריסט החולם להיות הגבי ברלין של אוסטרליה ושוקל לשנות את שמו לטאצ'מי מנהטן , ולצליליה רקדו המון בחורות מקומיות עבות עור ושרופות מותניים, תוך כדי שבעליהן החסונים נהנו מאיזו כוס בירה צוננת. כוס בירה, לא יין, כי כאן לא מערבבים בין ביזנס לפליזר. הערבוב ביניהם יכול לגרום לשכרות לא מומלצת.

המסעדה הייתה כפרית ויפה, עמומת אורות ומאובזרת בפרטי ריהוט ובפריטים ביתיים מקומיים, אך הושבנו ע"י הרב מלצר באזור בודד ליד פינת ה"עשה זאת בעצמך". החלטנו שקצת בודד לנו שם וביקשנו לעבור עם האוכל לפאב הסמוך. הסטייקים היו טובים, טעימים, עבים ואדומים יפה, ואנחנו דאגנו יפה יפה שלא נחסר מבאר הסלטים שהחלטנו כי הוא שיך לאסכולה של מלא (ואכול) כפי יכולתך. העייפות הכניעה אותנו מלסבול עוד קצת עם איזו בירה מקומית וצוננת, והחלטנו להתגלגל משם.

לא עברה חצי דקה והגענו לחלקת האלוהים החניונית שלנו. ניסינו לשחק קצת טאקי בחושך שהואר קלות ע"י פנס החנייה הדקורטיבי מחוץ לאוטו. ניצחתי. דקלה התנחמה כי מדובר במשחק של מזל ותו לא, והציעה לשחק ספיד. אך הכרתי את מגבלותיי. אני ומהירות חשיבה זה כמו...(לא מצאתי תיאור יותר מתאים וקולע) אני ומהירות חשיבה. הצעתי פוקר. התפשרנו על עוד כמה סבבים של טאקי.

מושבי האוטו שכבר נפתחו למיטה מבעוד מועד עוד בסידני, כבר הכילו את מגעה החם של דקלה שהחלה במרץ את דקות הפינוק לפני השינה. אני בדיוק הלכתי להשתין על הגפן הנבחרת, חזרתי, הורדתי נעליים ומוכן הייתי לקראת החוויה של שינה באוטו, בטבע.

"עידן, תבדוק האם העכביש הזה נמצא בפנים או בחוץ" בקשה דקלה בעדינות, ביודעה כי ארכנופוב כמוני יעדיף נחש באוטו על פני עכביש שעיר, בגודל של עכביש שעיר וגדול עם שיניים אימתניות, בגודל של עכביש שעיר וגדול עם שיניים אימתניות ושש עד שמונה עיניים, בגודל של.... "אתה חייב להירגע" חשבתי לעצמי. כנראה שהוא מהעבר השני של החלון. התבוננתי ביצור עד כמה שיכולתי, וקשה הייתה עליי המסקנה. החלטתי לעבור לשלב המחקר האמפירי. הכנסתי את ידי לנעל לאחר שבדקתי ביסודיות כי אין שם עוד עכביש, אך עדיין מספיק מהר כדי שה"שני" לא יברח. הנעל שכיסתה את ידי עדיין לא הפיגה את חששותיי. "סרטים" ששיני היצור המבחיל יחדרו את סוליית הנעל, בדיוק כשם שהזכוכית חודרת את סוליית רגלו של החתן השובר את הכוס ב"חתונה קולומביאנית". "אך אני הגבר בבית הזה", חשבתי, "או בעצם באוטו הזה". המשימה הייתה מורכבת ובעלת המון משתנים. אם היה באיזור תצפיתן מטעם נאס"א אולי הייתי מתקבל לעבודה במקום שעובדים בו רק בוגרי חמש יחידות בחשבון. אני בוגר שלוש אמנם, אבל בהצטיינות יתירה. הפחד השפיע על תנועת היד המגובה בנעל לכיוון העכביש כפונקציה משתנה המזכירה סינוס. הפחד המשתק כמאט התנועה ההתחלתית, והפחד הגובר עם ההתקרבות לעכביש תוך כדי הגברת מהירות התנועה כדי לא לאפשר, חס וחלילה, למפלצתון לחיות אפילו לשניה תחת מגע הנעל. לתוך כך נוסף גם השיקול של איך לא לשבור את חלון הרכב, ובנוסף להספיק לראות לאן הוא בורח במקרה שהוא בחלק החיצוני של החלון, עמ"נ שאוכל לבצע את אותו התהליך גם בחוץ.

מבצע "שינה טרופה" או "לוך נס ב'" יצא לדרך. פעימות ליבי לא יצאו איתו.

הוא היה בפנים!!!

כבר לא חשבתי כלל על החלון העלול להישבר. תנועה קיווצ'וצ'ית, ספק מעגלית ספק אלכסונית, סיפקה את תכולת הדינוזאור הקטן על החלון. לא עצרתי עד שצורתו כבר לא הזכירה את צורתו הקודמת, או את צורתו של עוד איזה עכביש שהוא עלי אדמות ועלי חלונות מכוניות. את השאריות על הנעל העפתי החוצה. "דייסת עכביש לנמלים" חשבתי כמנצח שליבו משלים את החסר. את הקתרזיס הרגעי ישר החליפו המחשבות המתבקשות כי אולי בעצם ה"מעוך" קבע לדייט, והליידי מחכה, או יותר גרוע, קבע עם החבר'ה למשחק כדורגל באוטו.

מגע ידה  המלטף המרגיע של דקלה על צווארי המכווץ והשרירי ועל מותניי המגינות, לא הפסיקו את המחשבות. מרוב "סרטים" הייתי יכול לפתוח כאן את פסטיבל "כאן". "באותה מידה שהוא באוטו הוא יכול היה להיות בכל מקום אחר" הרגיעה דקלה. "הימצאותו כאן כלל אינה קשורה לעצם החנייה בטבע". היא צודקת, חשבתי לעצמי. עכבישים יש בכל מקום כל הזמן.

בוקר עלה על ביתנו. פני המלאך השלווים של דקלה אישרו את נצחוני מליל אמש. אני מוכן להיות אבא גיבור, חשבתי. יצאתי החוצה לכיוון הכרם שספג את צינת הלילה ותרגמו לטל רענן על עליו הירוקים. מאחוריי מתרוממת לה רוח רפאים מכוסה שמיכת פוך לבנה ועבה. ידעתי שזו אהובתי המכורבלת, שבאותה עת פרסה לה שמיכת צמר סינטטי חומה על הדשא הקר לנמנום התאווררות של בוקר באיזור קצת יותר קריר ומחומצן מהאוטו, שהחל מתכבשן עם קרני החמה החמה. גם אם הייתי יוצא לבדי למסע, לא הייתי ממש נבהל ממראה רוח רפאים. אני בוגר יחידה קרבית, לבנון ועכביש אימתני על אדן החלון. נשכבתי לידה לא לפני שחילצתי את השוקולד שנותר מליל אמש באוטו, לפני שהיה נמס.

המתיקות של הרגע הייתה גם מושלמת ללא השוקולד, אבל לא יכולתי לשאת עוד שוקולד נמס בימי חיי. "אתה לא חייב לגמור את השוקולד עכשיו" אמרה דקלה שהכירה את נטייתי הקולינארית לחיסול ממוקד. צודקת, חשבתי, אבל אח"כ הוא ימס וחבל. דקלה קראה ספר ואני תכננתי את המשך המסע בעודי לא נותן לאף מיליגרם מתוק להישאר מרוח על העטיפה, ששמרה יפה על תכולתה. יש לנו, לי ולעטיפת השוקולד, המון במשותף, חשבתי. שנינו שומרים על המתוק שלנו מפני עכבישים וחוצונים אחרים.

קצת לפני שהרעב החל לחבור אלינו בציקצוקים, העמסנו את עצמנו לאוטו לנסיעה של חצי דקה אל עבר ארוחת הבוקר שלנו בפונדק הסמוך, אותה מסעדה בה אכלנו את ארוחת הערב שלנו בפאב. רצינו משהו צנוע, שרק יפתח את הבוקר, אך גילינו כי אנו עתידים לשלם על מזנון חופשי, שאנו ישר תרגמנו את ההזדמנות ל"אכול כפי יכולתך כדי שהמחיר הממוצע פר פריט מזון יותר ישתלם". למשך דקה התבאסנו מכך שאנחנו לא ממש רעבים, אבל החלטנו לנשוך שפתיים ולהמשיך הלאה. התפריט הכיל עושר עצום שלא הרתיע אותנו אפילו לרגע. החלטנו ללכת על חלבי ולהשאיר בצד חלקי בעלי חיים רבים, שחלקם המכריע שייך לחיה מטונפת ושמנה, שגרסתה המבוייתת בעלת זנב מסולסל. היה מספיק מהעושר החלבי עמ"נ שנתחזר כהוגן.

החלטנו להתחיל עם העיקריות, בעיקר משום שהן עולות יותר כסף לבעל הבית. עגבניות מטוגנות, ביצים, "האשבראון" שהיא גרסתה האוסטרלית ללטקס תפו"א, גבינות עיזים מסריחות טוב, טוסטים עם חמאה, שעועית מבושלת, מיץ תפוזים משומר טבעית ועוד ירקות מטוגנים. חיפשנו קצת ירקות טריים, אך לא מצאנו. אם לא הייתי מתמקד במשימת החיסול השיטטי, ודאי הייתי חושב על סטארט-אפ בתחום הירקות הלא מטוגנים באוסטרליה.

דקלה, בהבדלה ממני, כבר חשבה על צעד אחד קדימה והחלה נאבקת עם סחיבת שלב ב' של הארוחה  שכלל חלב, פירות יבשים, קורנפלקס, דברי מאפה וממרחים מתוקים. היא ידעה כי לא יהיה בה את הכח לקום מהשולחן לטובת הנגלה השנייה. עזרתי לה לסחוב גם משלה, ביודעי כי לי יהיה את הכח לחזור לעוד נגלה או שתיים, תלוי כמה זמן יקח לנו לגמור את המנות שלקחנו, לפני שיעברו בפונדק להכנות לקראת ארוחת הצהריים.

השמש המלטפת שיחקה כבר תפקיד פחות מרכזי לטובת האוכל המלטף את דפנות פנים גופנו, הכרמים הרעננים כבר פחות משכו את תשומת ליבנו לטובת קביעת המינון הבא של כמה ביצה עם עגבנייה מטוגנת יש לשים על הטוסט עמ"נ שהחמאה תימס ועדיין תורגש בחך עד כניסתה של חתיכת קממבר, וציוץ הציפורים היה כלא היה, עם הבטן שאף לא הספיקה לקרקר כתרנגול הבוקר ששקלנו לטעום לפני שהחלטנו ללכת על תנובת חבריו לחווה.

כצייד, חתרתי למגע לכיוון שלב ב'. זה כבר לא היה קל, אבל אני לא פראייר. אל קן האוהבים שלנו הבאתי עוד מוצרים למנה השנייה, חלקם היו חופפים לתכולת המנה העיקרית בה פתחנו, אלו שהוכיחו את עצמם ככאלה שאפשר להמשיך לאכול גם כלא רעבים כבר. את העבודה הקשה שלקחנו על עצמנו תרצנו בכך שאיננו מבינים איך האוסטרלי, בדומה לאנגלי, יכולים לאכול נקניקיה ובייקון מטוגן על הבוקר. אנחנו שונים מהם. אנו מודעים לגופנו וגופנו מודע גם לנו. לא הייתי מצליח לחזור למזנון פעם שלישית ורביעית אם גופי היה בוגד בי ומחליט כי כדאי להפסיק. הפעם החמישית בה נכנסתי למזנון היתה כבר קשה. בקצת המקום הפנוי במוחי שלא עסק אותה שעה בתוכנית עסקית ארוכת טווח הקשורה לעיכול, חשבתי צעד אחד קדימה, כמו שדקלה אוהבת שאני מצליח לעשות מדיי פעם. רוב מה שאצוד כאן כבר ישמש אותנו לצידה לדרך. מזל שאנו קרובים לאוטו, חשבתי. גם בשביל סליק הצידה לאח"כ וגם בשביל הצלחת סילוקינו לאוטו. מזל שאת העלייה לפונדק החליפה ירידה לאוטו. נזכרתי בשוקולד שאכלתי בבוקר. מזל, חשבתי לעצמי, הוא היה כבר נמס עכשיו באוטו.

אומרים שטוב לשתות אלכוהול על בטן מלאה, השאלה היא עד כמה מלאה. טובים ושמחי לבב וקיבה ידענו כי אכלנו מספיק. הרעב הפסיכולוגי החל להציק. השובע הפיזי גבר עליו בנוק-אאוט. קיווינו שנחזיק מעמד ושכל מה שנכנס ממקום אחד, יצא ממקום קצת אחר.

המשכנו בנסיעתו, חלפנו על גשר שחצה נהר, ביקרנו עדרי פונים, בקר, סוסים וכבשים. דקלה שאלה אותי מאיפה אני מכיר את המילה " cattle", ולא יכולתי להיזכר, למרות שהרגשתי כאחד מהם. אולי זה המקום לציין שכל נושא האוכל היה בעצם הגזמה פראית*.

"ניכנס ליקב הזה ונשתה איזה יין"? שאלתי את דקלה. "אני מרגישה שעדיין קצת מוקדם לי ליין עכשיו" השיבה ריאליסטית. "אז נעצור לא בזה, אלא בהבא בתור", ספק הצעתי, ספק המלצתי, ספק קיוויתי (ניסים).

"ROSEBERRY HILL” היתה תחנתנו הבאה. מקום קטן, שקט וצנוע, שלטי עץ קטנים מבשרים את זן הכרם, הגבעה הקטנה בלב העמק צופה בגאווה על הגבהות הנמוכות לה, ובתמימות על ההרים הגבוהים מסביב, המגדירים את העמק כעמק. מרלו ושיראז לקחו אותנו בבטחה אל פיסת דשא קטנה הגובלת באדמה החולית האדמדמה החרושה מתחת לגפנים. ברקע שיח ורדים צהובים ענק בהק בשמש. רוח נעימה עם ריח אדמה רטובה, ורדים ולילך, שברה את החום הקיצי. שכבנו בצלו של פיקוס קטן והורדנו נעליים. העננים הבודדים בשמיים היו עגלגלים ושמנמנים כבציורי הכנסייה, מנמרים בצלם את העמק בצורות של כבשים לפני גז. הציפורים צייצו. עץ אקליפטוס ענק ברקע הזכיר לנו שאנו באוסטרליה, אך דבר לא רמז לנו שאנו לא בגן עדן.

שוחחנו על זה שודאי יהיו האנשים שיעקמו את אפם ויגידו שאנו לא יודעים בכלל מהי איטליה, כי לא היינו שם. "אבל אני יודעת מהי האטליה שאני אוהבת" סיכמה דקלה. אנחנו מכירים את הפנטזיה כפנטזיה, אבל מזהים מתי אנחנו מרגישים אותה כאן ועכשיו. נכון, גם בגן עדן עוד לא היינו, אבל באותה שעת צהרים הוא הרגיש לנו ככזה.

לאחר כשעה המשכנו בנסיעה איטית לעבר כביש נופי וצדדי שבסופו של דבר יקח אותנו חזרה לסידני ולמציאות. עדיין הלומים מהרגשת הנעורים שאפפה אותנו (וכן, היינו שם). החום הכבד באוטו הזיעה את גופנו בחיוניות בריאה.

עצרנו בדרך באיזו עיירה קטנה לקנות גלידה, ושמענו הסברים של אישה מבוגרת על המקום לפני 40 שנה. בחור צעיר שעבר באותה חנות גם הצטרף להעברת המידע ונשאבנו לתוך שיחה חברית שהזכירה לי את הקיבוץ. מקום קטן, אהוב,תמים וחולמני. שבילי ילדותי.

עצרנו במקום פתוח לאכול את הגלידה, והתקררנו קצת. הנוף שינה את צורתו לסוג של הולנד הררית, או ליתר דיוק שויצריה, עם חום של המזרח התיכון.

הדרך הקסומה חזרה עברה בתוך יערות של חורש שהתחלפו בהדרגה ליערות של אקליפטוסים. חוות בעלות שטח פתוח עטור לוונדר התחלפו בכניסות צרות אל תוך היער, שאת הנכנס אליהן, מקבלת שורה גדולה של תיבות דואר, שדומה כי בעליהם מקווים לזכות בתואר מסוים לתיבתם באיזו תחרות אזורית לפי מיקוד. תיבה בצורת סרטן, מקרר, מכונת כביסה, חבית בירה, חבית יין, בול עץ, משאבת דלק ישנה ועוד... בין המקוריות ביותר הייתה תיבה בצורת תיבת דואר.

החום באוטו, על אף החלונות הפתוחים הרדים את דקלה.נסעתי לאט גם בשביל הזהירות וגם כדי להגיע לסידני קצת יותר לאט.

בחנות מקומית שם מילאתי דלק מהמשאבה היחידה, שאלתי עם יש להם את ה"סידני מורנינג הראלד". כמובן שלא. יש להם את ה"ניוקאסטל מורנינג הראלד", הקצת יותר רלוונטי לאזורם. ללא כל בקשה קודמת, הם המליצו לנו לעבור לאזורם. "כאן האנשים יותר נחמדים ופחות לחוצים" אמר בעל החנות הצנום, מביט לעברי ומחפש הסכמה אצל עוד מקומית שמנמנה ונחמדה שבודאי הכיר. הוא מצא את ההסכמה.

ככל שהתקרבנו לעיר דבריו הדהדו בי יותר ויותר ונשמעו פחות ופחות כסתם סיסמא.

היינו צריכים את סוף השבוע הזה.

יומיים אח"כ דקלה לא הכירה אותי כל כך רגוע, חצי שעה לפני פרזנטציה באוניברסיטה. ככה זה כשה

"NO WORRIES” הופך מסלוגן זול לכוונה.

אנחנו עוד נחזור לשם.

בשביל הפרופורציה.