כבכל משבר וחוסר הסכמה, כבכל עימות, פינוי, רוע גזירה או עשיית צדק חד משמעי בשם אחד מצדי המתרס, שכידוע, הוא ואפסו עוד, משחק החוק תפקיד מרכזי, אם כבבואה אפלה, ואם כ"בא הוא חושך לגרש".

השיח הארצי בדבר קיומו ותפקידו של החוק במערכת המדינית, ויותר מכך, השענות על הגדרה בת אדם כאמת מידה בערך מוחלט, מציבה את החברה הישראלית בפני סכנת הצדקנות המאיימת על כל חברה רב תרבותית. למרבה האירוניה, דווקא "נציגי" נושא דגל השוויון, הנאורות והפתיחות, מכורח הגדרתם את עצמם, דווקא הם מחלקי תוויות הדה-לגיטימציה הגדולים ביותר. 

קשה שלא לשוב ולדון בשאלות המוסר ובמהות שלטון החוק שמעלה המחזה "אנטיגונה" לסופוקלס.

טרגדיה טובה עומדת במבחן הזמן, ומציגה את אותן התחבטויות רלוונטיות לאורך סרגל הזמן, בחזקת  האין חדש תחת השמש, או אותה גברת בשינוי אדרת.  דבר שני המטיב עם הטרגדיה הוא קרב בין אפשרויות העולם המקשות על כף המאזניים להגיע להכרעה.

 במבט ממעל, מעל אבק החיכוך והצדקנות, ניתן לראות בשני הצדדים אמונה פנאטית בשם שלטון או כוח גדול מהאישי (הכוונה היא למלחמה בשם הצדק למען עולם טוב, שווה ומתוקן יותר, כזו שמשאירה אינטרסים אישיים מאחור, עד כמה שכיום בזירה הפוליטית זה נשמע כמניפסט מאובק המצוי על מדף המד"ב).

בוא ננסה להיתמם קצת, ו"נתכיל" את טליתו של אולמרט, למען נוכל להכניסו מטפורית לנעליו של קראון.

עם קצת פחות קשיי אמונה ואדפטציה, נדמה את ציבור היראים את אדמת עמונה באמונה, כאנטיגונה.

חוק האדם, שחוקק על ידי נבחרי הציבור (נאמר ש...), מצא את ההתיישבות בשומרון כבלתי חוקית בעליל. מצא וגזר. ראש הרשות המבצעת (נאמר שמבצעת...), שגם הוא נבחר ציבור (נאמר שנבחר בבחירות דמוקרטיות...) ושעומד בראש מפלגה נבחרת ציבור (נאמר שנבחרה בצורה דמוקרטית...), נתקל במצב מביך (נאמר שהובך...), בו עליו לכבד את החוק, לנשוך שפתיים (נאמר שנשך...) ולפגוע באחיו, שבשם חוק קצת אחר התיישבו איפה שהתיישבו. נניח גם שפעולתו הנחרצת הכאיבה עליו כמו שהכאיבה על קראון, שלמען דוגמא אישית וחוק האדם, היה מוכן להרוג גם ממשפחתו, ללא ויתורים ופשרות. נניח גם את הרווח הפוליטי קראונינו המודרני בצד.

מצד שני, יש לנו את אנטיגונה, שבשם חוק האלים מכסה באבק את אחיה, ובכך מביאה אותו בקבורה אסורה, המונעת מבשרו להינתן למאכל ע"י עוף השמיים ולריקבון בפומבי, ע"י חוק האדם.  אותה אנטיגונה מאמינה באותה אמונה כי אדמות אבותיה שוות לחימה, אך הסיטואציה כי את המלחמה הבלתי הגיונית היא מבצעת מול קרוב משפחתה, מחייבת אותה להתנגדות פסיבית. אנטיגונה לייט. כזאת שנשקה היחיד אל מול כוחות חוק האדם המכה בשם חוק האדם, העוקר בשם חוק האדם, המחלל בשם כוחות האדם, הוא משקל גופה וידיה העוגנות במשקל גוף אנטיגוני אחר.

(וגם איזו אבן קטנה פה ושם, אך למיעוט זניח ומיידה כבר נתנה מספיק במת הרייטינג). 

נכון. אנטיגונה היא פורעת חוק. בשם החוק עליה להיענש, אחרת אין דין ואין דיין, והאיש כטוב בעיניו יעשה. טוב עשה השומר הצייתן, שנלביש לו את בגדי שלום עכשיו (כי אח"כ נפספס עוד הזדמנות), שקם ועשה מעשה, ויידע, עתר וצעק על חילול חוק האדם.

נכון. קראון הוא פורע חוק. בשם החוק אותו הוא פורע (בהשאלה, חוק האלים) עליו לשבת ולנסות להבין כי אין דבר כזה ערך מוחלט כשמדובר בחקיקה. עליו להבין שנפנוף באמתלת החוק כנשק, יש בה כדי להסית את אורתודוכסית חוק האדם כנגד אורתודוכסית חוק האלים, עד כדי אלימות, כפי שראינו השבוע בעמונה.  

ומתוך כך, במקום בו שני הצדדים זועקים לצדק משלהם, ובכך לזכותם וחירותם, מתחילה להתגבש לה פנטזיה משיחית וריאלית כאחת, אולי בלתי נמנעת. "שני מדינות לשני חוקים", בהיעדר פשרה עתידית. נשים שנייה בצד את החמאס הפלסטיני שבערך כן מוחלט, מעוניין, בשם חוקו שלו, שתפוג רעתו בדמותנו מעל פני אדמתו (כבר קשה קצת להתעלם כי הוא אומר זאת בלי להתבלבל ולגמגם. בניגוד לשלטוננו, לו כן יש תוכנית מדינית עם קו ברור).

והרוח במפרשה של ארץ יהודה כבר מכה אדוות על פני המים.  אלא אינם תמהונים חולי רוח. הם אינם מאמינים באמונות טפלות. הם שלחו את בניהם ליחידות הכי קרביות, הם שרטו את רגליהם ואיבדו את בניהם למען אהבת הארץ וישובה. היום, הם הקיבוצניקים של האתמול.

חשוב שנשמע מה יש להם להגיד. הם עדיין מבטאים את ייאושם כמבקשים עזרה מהמערכת שבגדה בהם, והם מסרבים להאמין. חשוב לנו להטות להם אוזן לפני שייאושם יאלם ויעלם.

וזהו קולם:

 "המכנה המשותף שהיה לנו אתכם נגמר .הוא נקבר סופית בעמונה..
אתם,ישראלים ממוצא יהודי,שתילחמו בכל הכוח במי שרוצה להיות יהודי..
אתם רשעים ורעים.מגעילים אוחזים בדרכי הגויים זה בדיוק מה שאתם..ואני טמבל כמוני שרתתי ביחידה מובחרת..נלחמתי -בזכות ההסתה המתמדת שלכם- באחי החרדים..שאמרו השכם והערב שמהמדינה המגעילה של הציונים בנו לא יישאר מאומה חוץ מהתבוללות היהודים ,ושהמדינה הזו תהיה מלא בגויים דוברי עברית.רשעים..הם ורק הם מסוגלים לרוצץ גולגלות של ילדים יהודים
הם ורק הם ההוכחה שישראלי ממוצא יהודי יכול בקלות להיות אנטישמי.."

"האוליגרכיה במערכת המשפט והתקשורת עוד לא מבינים את התהליך שהתחיל בשנתיים האחרונות, ייקח להם זמן אבל הם ירגישו אותו...אני הייתי חירני''ק והפסקתי לשרת במילואים, יש לי שני בנים שעל גופתי המתה יגיעו ליחידה קרבית. אני בוער מאז אירועי עמונה ואני לא נער גבעות או מתנחל. הצטערתי שהמתיישבים לא הגיבו ופצעו קשה כמה מהקלגסים שנשלחו על ידי הכלב אולמרט.
הם חושבים ששטיפת המוח ויצירת ''אמת'' בסגנון האורוואליאני של ''מיניסטריון האמת'' עובדת על כולם.
ככל שזה בלתי נתפס, בפועל הייתה בישראל הפיכה דה פקטו...אני מתעב את מדינת ישראל, בז לסמלים שלה, מתעב את המשטרה הברברית שלה. מבחינתי מדינת ישראל איבדה את זכות הקיום שלה ויכולה להתפרק מחר בבוקר."

"אין לנו רדיו - סגרתם אותם כנגד חוקי הכנסת
אין לנו שופטים אתם בוחרים אותם
אין לנו שבת- הרסתם אותה
אין לנו שלום - נתתם לחמאס רובים
אין תקציבים לבתי הספר שלנו
אין לנו רבנות ראשית עומרי אחראי על הרבנות
אין לנו משטרה
יש אנטישמיות ישראלית.
יש תיקים נגד ילדים קטנים.
יש ילדות קטנות בכלא שלכם.
יש ילדים בבתי חולים בגלל המשטרה שלכם.
אנחנו כבר לא מוכנים להיות הכושים שלכם.

לא משנה מי ינצח בבחירות כי במלחמה הבאה תהיו לבד.
אולי סרבני משפחת אולמרט ישרתו"

"הגיעה השעה לחזור לחזון אחר, חלופי לחזון האתחלתא דגאולה, חזון שהיה קיים בעבר ודומה כי נזנח וננטש מאחור. זהו החזון הציוני הפשוט והאותנטי שראה בהקמת מדינת ישראל צורך קיומי כבית לאומי לעם היהודי שזכה לאחר שנים של גלות בין גויים לעצמאות מדינית. זהו החזון הריאלי שעמד נגד עיניהם של מקימי מדינה זו ומייסדיה, דתיים כחילוניים. אין משמעות הדבר שעלינו להתייחס למדינה ולמוסדותיה כפי שהציבור החרדי מתייחס אליהם, אלא להפך – אנו מכריעים להיות ציונים כלומר להיות שותפים מלאים במפעל הציוני ולהמשיך ולתרום לו מתוך ההכרה בנחיצותו הריאלית, ולא המטאפיסית, במקביל לקיום חיי תורה ומצוות. המשך קשירת כתרי קדושה למדינה שהיא במהותה חילונית תוביל למשברים נוספים אם קברניטי המדינה שוב יחליטו לפעול בניגוד לחזון האוטופי של חלקנו. אל לנו לנטוש את התקווה והחלום – לכך אנו מצווים; אולם אסור לנו להמשיך ולפרש את המציאות בעיניים חולמניות – לכך, אין לנו הכלים. עד בוא משיח צדקנו אין לנו היכולת או הרשות לשפוט היכן אנו נמצאים היום על סקאלת הגאולה. עם זאת עלינו להמשיך לצפות לגאולה שלמה מתוך אמונה שלמה שנזכה לה ובמקביל לקיים חיי תורה ומצוות בהוויה מציאותית כפי שעשו דורות רבים של יהודים מאמינים. הציונות הדתית תוכל להתחבר בחזרה לכלל הציבור מתוך שותפות מלאה ולא על-תנאי (''אשרת במילואים רק אם לא יפנו יישובים...''), רק אם נשכיל להשיל את החזון הגאולי-משיחי ונאמץ מחדש את ערכי הציונות האותנטית. משימות ציוניות רבות עוד לפנינו וארוכה הדרך להגשמתן".

אפשר לא להסכים אתם, אפשר קצת לפחד מהם, אך חשוב להקשיב להם. חשוב לעזור להם. והכי חשוב, לא להדביק עליהם את תווית הדה לגיטימציה המתנשאת מעליהם.

וכך, באין אלטרנטיבה אחרת,  הפער בין הצודק לצודק ממשיך לגדול ולהכיל את דמות הפתרון הנואש של מדינת יהודה. יש לה שם, יש לה מצע ואף צבע לדגל – יסודותיה הן יסודות הייאוש, ולא מיסודות האיום התפל הכל כך מוכר באזורינו.

אולי בעמונה לא נוסדה מדינת יהודה, אך בהחלט התבססה השאיפה להגשמת ישראל האחרת.  

וככה נראית אנטיגונה 2006:

http://media.a7.org/inntv/06/feb/amona-alimut.wmv

עידן גרניט.