"תמיד אמרנו שלא משנה מה יהיה, אנחנו לא נגע בחינוך ובבריאות", אמרה אימי. "וגם את החגים והתרבות אנחנו לא משנים", הוסיפה. אולי הוסיפו, אינני יודע. הזמן השכיח את הפרטי והאישי לטובת הקולקטיב. האנחנו הושרש כל כך חזק לתוך התודעה, עד כי הרגיל את "השלמת החסר" מן המרחק בעניין המה חדש בקיבוץ, עוד לפני האיך את מרגישה, אמא. "כרגיל, אין חדש. אנחנו...". כך היא הורגלה להרגיש.

כיום חברי הקיבוץ לאט לאט לומדים את עניין ההפרטה. לאט ובטוח.

אומרים שלקיים יחסי מין בגיל תשעים זה כמו לשחק דוקים עם מקרוני. ככה גם נדמה לי המשחק התמים והעניו של חברי הקיבוץ בקפיטליזם. חברים וקפיטליזם – מים ונתרן. בין שני הניצים, שניתן גם לכנות כחלום ומציאות, מפרידה תהום. מסוכן בה בתהום. בעצם, אם חושבים על זה, התהום קיימת רק טופוגרפית, לשם ההמחשה. כל מה ששומר מידו המזוהמת של עורך הדין והפוליטיקאי זה רק עצם החלום. חלום עמוק שומר מעצימת עיניים.

בימים אלו ההתרגשות בקיבוץ גדולה. מגיעה ועדה מבחוץ שהולכת לראיין את החברים "ולתמחר" אותם.

הנוסחה קצת מסובכת. "יש את ה"נורמטיבי", שזה סכום כסף שיגיע לכל חבר, בנוסף לזה מקבלים משהו כמו עשרים שקל על הותק, פר חודש מספר השנים, אני לא יודעת, אבל זה יוצא משהו כמו שבע מאות כל חודש. עשרים כפול שלושים ושבע שנים, לפי חודשים, או משהו כזה..., ואת כל השאר מחשבים כעשרים אחוז ממה שהועדה שמביאים מבחוץ תתמחר לפי השוק והשווי בחוץ, ומה הוא למד וכמה זמן, וניסיון וותק. עשרים אחוז ילך לחבר ושמונים אחוז ילך לקהילה. זה כבר לא כמו שהיה מזכירות...מזכיר ומרכז משק. היום המבנה הולך להשתנות. במקום מזכיר יהיה מנהל קהילה, אבל תהייה גם מזכירות לחגים ולכל מיני...אני יודעת...אבל שמונים אחוז ילך לקהילה, לבריאות, לחינוך, לתרבות ולחובות. וכל השאר ילך לחבר. זהו, אבל אנחנו מקווים שיהיה בסדר. בסך הכל אנחנו נקבל יותר ממה שקיבלנו עד עכשיו, אתה מבין?..., אבל מצד שני גם יהיו יותר הוצאות ויהיה יותר דברים שנצטרך לשלם עליהם. אז אנחנו מקווים שזה יעבור בשלום ויהיה בסדר. בכל מקרה החלטנו שלא יהיה הבדל של יותר מעשרים וחמש אחוז בין חבר לחבר. עכשיו כבר מדברים שאבא ינהל את כל השיווק של בקיבוץ. מאז ההתחלה של האינתיפאדה עברנו בעיקר לתיירות פנים ופרטיים, ואבא נשאר עם התיירות חוץ, אבל עכשיו חושבים לצרף את הכל לשיווק. עכשיו גדעון, אני לא יודעת אם שמעת, הולך להחליף את עמוס כמנכ"ל תיירות, והוא מחזיק מאבא. הוא הולך לתת לו לנהל את כל השיווק. בהתחלה נתחיל על יבש לפני שנעבור לרטוב".

 מזל, חשבתי לעצמי. מי זה הגדעון הזה שיחזיק מאבא שלי, ומה זה הנורמטיבי שנורמטיבי הזה. "אז יהיה את הנורמטיבי שכל חבר יקבל, בלי שום קשר אם הוא הולך לעבוד או לא, אבל ככה גם אנשים שלא עבדו עד היום וחיו על חשבון אלו שכן עובדים, יצטרכו לצאת לעבוד עכשיו בשביל להרוויח כסף" אמר אבי שכל המונולוג הארוך של אימי נשאר דומם בקו השני, אך קשוב לשאלותיי החרדות ולקולי הקרוב, הודות לטכנולוגיה, ממקומי הרחוק באוסטרליה. "ומה עם הפנסיה, על זה מדברים?" שאלתי את אבא. "את זה תשאל את אמא, היא יותר מבינה בזה. "אז עובדים עכשיו על רשת ביטחון, אבל אני לא יודעת איפה זה עומד. תראה, נתחיל ונראה. בינתיים מתחילים על יבש, ותוך חודשיים, אחריי שנלמד ונראה איך זה עובד, אז נעבור לרטוב. נראה...אני יודעת...", אמרה ונאנחה. היא מקווה לטוב. גם אבי וגם אני. וגם כל בית עין-גב לדורותיו, שפותח את דלתות שמורת האידיאל והחלום אל רחבת הדגל המעונב, המייצג חלום אחר, חוקים אחרים. כאן אין גבולות, לא עליונים ולא תחתונים. העדר רשת הביטחון בעולם החדש הנו היעדר הצהרתי.  לא רשת ביטחון, לא נורמטיבי ולא עד עשרים וחמש אחוז הבדל. האינטרס מחליף את האידיאה. אין מקום לסיסמאות ולשירה בציבור. במקום בו ידרסו את השירה בציבור, או יהפכו אותה לטרנד, ידרסו בסופו של דבר אנשים. ואת התמימים ביותר. אלו שהשירה בציבור הייתה בשבילם ביחד, בעוז, כבלורית נישאת ברוח אל עבר המחר ועבר הירדן. אלו שויתרו על המגן שהסתיר את הרוח בתוך החומר, וכיום הם כחשופיות על מסלול המרוצים המבוטן, בו רצים גדולים מהם במרפקים. גדולי מרפק קטנים בלב. אבל אני יודע. צריכים להיות כמוהם כדי להגן מפניהם.

(הפתיחה ל"תמיד אמרנו", מאת עידן גרניט).

**

 אבל למרות כל הניסיונות אני יודע שאיני יכול. כמעט איבדתי את עצמי בדרכי לשם, הלכתי עם הראש והתעלמתי מהלב, ושיקרתי לעצמי המון. אך אין אגן על אשתי ומשפחתי? דקלה אומרת שאי אפשר לצאת למלחמות כשהבפנים פצוע.  אך הוא ממשיך ונפצע בדיוק במקומות בו אני רוצה בשבילה את כל מה שאוכל להשיג בדרכם. אך אי אפשר להשיג זאת בדרכם אם אינך כמוהם. יש בהם תשוקה, חזון וכוח. בי יש חוסר עניין, ויתור וחולשה. אך יותר מכל יש בי כאב גדול. אני רוצה בשבילה. בשבילה זה בשבילי. אבל איך? "נעורי עד היום עשו לנפשם, ומתי גם אני אעשה לביתי" (רבנו יונה).

החבר הכי טוב, וכמעט היחיד כתב לי פתק ונתן אותו בידי לפני נסיעתי עם דקלה לאוסטרליה. "תפתח אותו ברגעי מצוקה והם יעזרו לך". כבר פתחתי אותו כמה פעמים. "בנפש עדינה אתה יוצא מכאן. יהיו ערלי אזניים ולב לב ואתה תהיה אטום כי לא יבינו אותך. אבל ישנה גם הילדה במעיל האדום והעצים הרטובים – הם מסתכלים אליך חזרה באותה קרבה.  אם אתה נפתח יש לך סיכוי לפרוח מתוך הקליפה ובתוך המבול הזה – תרשה לעצמך להיפתח. בשעון הפנימי שלך קיץ מתחיל על החוף. בשעון הפנימי שלך זרעי סביונים ובועות סבון. בשעון הפנימי הרוח בערב חמה ומלטפת והפירות מתוקים ואדומים. אל תפחד להקשיב לקול שעושה אותך זר". החלטתי לכתוב. דקלה כבר ידעה מזמן אך לא רצתה להגיד. רק אם זה יגיע מבפנים ובאמת אז זה יקרה. "תמצא את הקול שלך, את הלב שלך, את מה שאתה רוצה". נראה מה שיצא. העיקר שזה יהיה אני.

**