הטירוף חגג בימים שאחרי מותו של אדון תומפסון. אשתו לא יכלה לשאת את כאבה, והחלה לדמיין דברים. בכל רגע יכולת לשמוע אותה זועקת לעזרה, משוכנעת שהיא מרגישה כאב בחזה ושהנה היא עוד רגע מסתלקת מהעולם. היא נזקקה לתמיכה ולליווי צמוד כל שעות היממה, אחרת הייתה הורגת את עצמה עם משככי כאבים. בהתחלה טאד, בנה, שמר עליה כל היום והרגיע אותה, אבל גם הוא רצה לחיות. הייתה לו עבודה ומשפחה וזוגיות, ולא היה לו פנאי להשגיח על איזו זקנה משוגעת שמדמיינת דברים, שבמקרה נפלו הדברים כך שהיא אמו.

הוא רצה לקחת אותה לפסיכולוג, פסיכיאטר, בית חולים, משהו. היא הייתה היסטרית. אפילו כשהייתה בשירותים שמע אותה צורחת שהיא לא מרגישה את הדופק שלה ושיגיד לכולם שהיא אהבה אותם.

טאד ואשתו כבר עברו על כל הארונות בבית ורוקנו אותם מתרופות. הם ידעו שכל פעם שתרגיש את הכאב הקטן ביותר, תמהר האלמנה ההיסטרית לקחת כל כדור שתמצא. הם ידעו שהיא מסוכנת לעצמה, אבל גם לחיים שלהם.

באופן מפתיע, התנדבה אחת השכנות לעזור לקשישה המסכנה. למעשה, זה קרה באופן כל כך מפתיע עד שהמצב נראה לא הגיוני.

בעצם, אולי דרך הופעתה של השכנה הנדיבה המוזכרת לעיל עשתה את העניין מוזר כל כך. טאד תומפסון לא היה מודה בכך לעולם, אבל אשתו ידעה שזו הסיבה. טאד אף פעם לא סמך יותר מדי על אנשים שלובשים ורוד וירוק ביחד.

הם פגשו בה במסדרון ביצאם מדירתה בלילה, מקווים להגיע הביתה ולהספיק לישון כמה שיותר. היא הלכה-ריחפה לכיוונם, כשעל פניה הבעה חולמנית. בתחילה נראתה כמי שסיימה הרגע את הופעתה בקרקס. שיערה הכתום והמתולתל היה אסוף על ראשה בתסרוקת מחרידה, חצאיתה הקצרה הייתה מפוספסת בתכלת ובירוק זרחני, הדוגמה על חולצתה הייתה עקומה, ולרגליה לבשה גרבי-ברך מפוספסות בירוק, כתום וורוד, ונעליים ארוכות ומחודדות בקצותיהן.

ואם לא די בכל אלה, היו לאותה גברת-מגונדרת גם עגילים גדולים, בצורת שני דגים, שכל אחד מהם צבוע בצבעים אחרים.

ואישה שעונדת עגילים בצורת דגים חייבת להיות משוגעת.

אבל היה בה דבר נוסף, דבר שעשה לך סחרחורת וגרם לך לחשוב שכל העולם מסביבך מתערבל. היו לה עיניים בצבע ירוק חזק מדי, והן תמיד חייכו אליך בטירוף מעבר למשקפי השמש הירוקים שלה. כשברכה את טאד ואת אשתו לשלום, נשמע קולה כאילו עוות והושמע במהירות הלא-נכונה. כשטאד החזיר לה שלום, הוא החזיק את ראשו בכף ידו. כאילו חשש שעוד רגע זה יינתק ממנו, וייפול ארצה.

אשתו, לעומת זאת, הייתה קצת פחות מבולבלת. אולי בגלל שהייתה אישה, אולי בגלל שהייתה עייפה, ואולי בגלל שניהם, או לא-בגלל אף אחד מהם.

היא החזירה לה שלום מנומס ונאנחה. כתשובה, העניקה לה האישה חיוך גדול, ואמרה שהיא לא ראתה אותם עדיין בבניין, ושברוכים-הבאים. אשתו של טאד רק חייכה בנימוס, אבל טאד הבין משהו מאוד מוזר באותו רגע.

"למעשה, אני גדלתי בבניין הזה, וגרתי בו אחר-כך די הרבה זמן, ובשבועות האחרונים אני פה כל יום," אמר בקול מרוצה, כאילו הרגע ניצח בקרב החשוב בעולם.

"באמת? לא שמתי לב. נחמד מצדכם, שמי קולפיניה דֶ..."

"נעים לפגוש אותך, אבל אנחנו ממהרים," מיהר טאד לקטוע אותה. כבר מהדרך בה שאפה אוויר לפני שדיברה, הבין שהיא עלולה להמשיך לעשות את זה הרבה מאוד זמן.

"לאן?"

"הביתה."

"אתם לא גרים פה?"

כאן ניצלה אשתו של טאד הזדמנות פז.

"לא, אנחנו גרים די רחוק מפה, בעצם. אבל אמא של טאד, מסכנה, בעלה מת בדיוק לפני כמה ימים והיא כל כך מדוכאת ומודאגת..."

הזדמנות להיות הקורבן. היא אף פעם לא תוותר על התקרבנות.

שניהם לא הבינו איך זה קרה, אבל עובדה שאחרי חצי שעה, מצאו את עצמם מר וגברת תומפסון במכונית שלהם, עם חיוך של סיפוק, ועם בחורה תמוהה במיוחד שתעזור במקומם לאם הקשישה והסובלת.

איש מהם לא זכר כיצד הגיעה השיחה לנקודה הזו, אבל המשפט "אם כן, כמובן שאני אבוא ואעזור לה. אני יכולה לארח לה לחברה, אל תדאגו, היא תהיה בסדר. ישישה מסכנה..." היה חרוט בזכרונו של כל אחד מהם. הם סמכו במאת האחוזים על האישה עם השם המצחיק, ושמחו לעצמם שהתפנה להם מקום לחיות.

גם לאלמנה-הטריה היה יותר שמח עם האישה הנחמדה, שנכנסה לחייה בפתאומיות מוחלטת והחלה להקל אותם עליה. הגברת תומפסון דווקא חשבה שעגילי-הדגים שלה מאוד חמודים.

אבל גם היא לא זכרה למה פתאום היא הופיעה, או איך היא בכלל מכירה אותה, ולמה הגברת תומפסון בעצמה נתנה לה להכנס אליה הביתה ולהתנהג כאילו התגוררה שם מאז ומתמיד.

אבל משום מה, זה לא הפריע לה. לא בגלל שהתוצאות היו טובות, אלא בגלל שלא יכלה לחשוב על זה.

כשהייתה קמה בבוקר הייתה לעתים מוצאת את הגברת המשונה במטבח שלה, מכינה ארוחת בוקר. כשהייתה רואה אותה, הייתה מברכת אותה בבוקר טוב ושואלת מה שלומה. אם היה זה כל אדם אחר, הייתה נבהלת עד מוות ומתכוננת לחבוט בו בראש עם מנורת-שולחן.

נראה לה נורמלי לגמרי למצוא את קולפיניה ההיא מסדרת דברים בבית שלה, מנקה לפעמים, מבשלת מדי פעם, ולפעמים רק יושבת וסורגת.

קולפיניה לא באמת ידעה לסרוג, כך לפחות טענה. היא אמרה זאת לגברת תומפסון יום אחד, כאשר זו שאלה אותה אם היא הייתה רוצה שתסרוג לה משהו. אולי איזה צעיף נחמד בצבע בז' שיהלום את צבע העיניים שלה.

העיניים שלה, כאמור, היו ירוקות, ובז' לא התאים להן בכלל. אילו הייתה הגברת תומפסון, שהייתה בעלת חוש מעולה לצבעים, שמה לב למשפט שאמרה, כנראה הייתה חושבת שזהו רעיון מאוד מטופש. אבל היא לא יכלה לחשוב. או לפחות לא בהיגיון.

בתשובה, חייכה קולפיניה ואמרה: "אני מצטערת, אבל אני לא יודעת לסרוג. אין לך מושג כמה רע נראתה הסריגה האחרונה שלי."

התשובה הייתה לחלוטין לא קשורה לשאלה, אבל הגברת תומפסון חייכה בלבביות והציעה שאם לא סוודר – אז עוגיה, וקולפיניה אמרה שלא תודה, כי היא הביאה מהבית, ואז התיישבה והתחילה לסרוג במרץ.

באותן מסרגות ישנות שקודם לכן היו בידיה של הקשישה.

עם כל יום שעבר נראה הבית מוזר יותר. בעיניה של הגברת תומפסון הוא נראה בדיוק כמו קודם, רק אולי קצת יותר מואר.

למעשה, הפעם היחידה בה טרחה להקדיש מחשבה לעניין זה, הייתה כשהתעוררה בוקר אחד, והופתעה לגלות מטבח ריק ונטול-קולפיניה. היא משכה בכתפיה, ופנתה להכין לעצמה ארוחת בוקר.

השוק הראשון היה כשראתה ששום דבר בביתה אינו במקומו עוד. המחבת לא הייתה בארון התחתון, הצלחות לא היו בארון העליון, הסכו"ם לא היה במגירה והמדיח לא היה על השיש.

כשהסתכלה שוב, הבחינה הגברת תומפסון שלא היו ארון תחתון, ארוך עליון, מגירה או שיש.

היא הבינה, שהיא בעצם עומדת לבדה בתוך מטבח ריק, עם כותונת לילה ארוכה בגווני ורוד-צהוב-ירוק, בוהה בחוסר-אונים בקיר המלא סדקים, ותוהה לאן נעלם הקיר שלידו.

זאת הייתה הפעם הראשונה מזה שבוע, שבה הגברת תומפסון מצאה את עצמה חושבת על משהו.

היא לא הבינה לאן נעלמו הרהיטים מהמטבח, למה קיר אחד שבור, למה הספות שלה מכוסות בצבעי אקריליק, ומאיפה הגיעו שני אוגרים חמודים למגירת הגרביים שלה.

במסגרת ההיגיון הפתאומי שקפץ עליה, החליטה לחפש את הגברת קולפיניה הזאת, או איך שלא קוראים לה, ולדרוש הסבר לדברים שנעשו לה בבית. אבל לא היה לה מספר הטלפון שלה, והיא לא ידעה איפה היא גרה, או איפה היא יכולה להיות עכשיו.

היא נזכרה שכשעוד יכלה לזכור, שמעה שקולפיניה גרה באותו הבניין. גברת תומפסון החליטה שתבדוק איפה הדירה שלה, תלך לשם ותדרוש הסבר.

אבל לא היה לה מושג איך לחפש. בבניין היו עשר קומות, ועוד חניה. בכל קומה היו אולי חמש דירות. שהיא עכשיו תשבור את הראש שעות על לחפש בכל בית? מה, היא משוגעת?

לרגע אחד חלפה במוחה המחשבה שכן, היא משוגעת, אבל גברת תומפסון מיהרה לגרש את המחשבה, ולהתפנות למחשבות אחרות. יציבות יותר.

היא יכולה לבדוק בתיבות הדואר שבכניסה, חשבה לעצמה. אבל כשהמשיכה לחשוב (מאחר שהייתה נלהבת ביותר לעשות זאת אחרי כל כך הרבה זמן), גילתה שהיא אינה יודעת אפילו מה שם המשפחה של הקולפיניה הזאת. היא זכרה רק קולפיניה, שזה כבר די מוזר, ושם אמצעי מצחיק, שהיו בו ד' ור'. שם משפחה לא היה.

בהברקה של רגע, הרימה את השפופרת וחייגה במהירות לבנה, טאד. אולם ברגע שצליל החיוג נשמע, נראה הבזק קצר של גיצים לוהטים ועשן, נשמע קול פיצוץ קטן. בחוט החשמל היה קרע שממנו הזדקרו חוטי ברזל דקיקים, שכוסו בעזרת נייר-דבק.

ושוב חזרה לפאניקה הישנה שלה, שהנה עוד רגע מגיע התקף לב או שבץ או אלוהים-יודע-מה, והיא עוד שניה מתפגרת, ויכולה כבר להגיד שלום לעולם. ובנוסף לכך, היא חשבה שהיא משתגעת, שהיא מדמיינת דברים.

אבל לפני שהספיקה לעבור עוד מחשבה בודדה בראשה, נשמע צלצול בדלת. קולפיניה נכנסה בלי להמתין לתשובה, התנצלה שנעלמה פתאום והסבירה שהחתול הסתבך בחבל-הכביסה והוא השתגע לגמרי.

אם הייתה מסוגלת לחשוב, הייתה גברת תומפסון חושבת שלא פלא שהחתול השתגע אם הוא שייך לאישה הזאת, אבל כבר אמרנו שהיא לא הייתה מסוגלת, מה ששולל לחלוטין כל אפשרות כזאת.

היא רק חייכה בחביבות ושאלה את קולפיניה אם היא ראתה את האוגרת, כי לרגע היה לה נדמה שהיא ברחה מהמגירה שלה.