מוקדש לכל אלה שהתגלו ככפויי טובה
או לאלו שאין להם כבוד למילה.
כשהכל מסביב מאפיר באחת,
כשאין ולו צמח בהיר ונחמד,
כשנבול בשדה ורקוב שם מאוד,
אין רואים כבר סלעים עליהם פחדנו למעוד;
העולם מתגמד לכדי אותה הנקודה
בה העולם מואר ונראית הטומאה,
שום תאורה לא תייפה עוד את הקיים,
שום אווירה לא תחמם את שקפא ונאבד.
וכל אנוש הוא השופט הבלעדי
למצבו, לרצונו, לעתידו ולמציאותי
ואם בחר להתעלם
דבר לא יימנע או ישכנע אותו להילחם.
הוא לא ראוי אז לחמלה
ולא יזכה בה בחזרה.
וכל פגיעה כשעל חושית
יותר קשה ונחשית,
היא מרעילה והיא הורסת
תחתיה כל הנפש כך קורסת
הלב, הנפש, הנשמה
כולם מבכים על הפגיעה
וכל טוהר מסביר פנים
אבוד לעד, קרוע מבפנים.
*
תגובות