אני מוצאת שהחיים מתישים אותי. חשבתי פעם שזה יהיה להיפך. הרכבת דוהרת הלאה הלאה קול השאון של הגלגלים מחריש אותי מעוור אותי משתק אותי. רוב הזמן אני פשוט רובצת מניחה לטלטלות לסמם אותי לטמטם את חושי. ומידי פעם ברגע של אמת, אני צועקת בקול זעקה גדולה ומרה ואיש לא שומע כי השאון מחריש. וגם אלי מגיעה הצעקה באלפי הדים שבורים, מנותצים, מרוסקים חתיכות חתיכות ממה שהיה פעם אני.