בין השורות
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] אותיות פורחות באוויר. הפסים האדומים זה תריסים של חלון? איכשהו העובדה שהשורות עצמן כחולות קצת מפריעה. כי מה שבין השורות חייב להיות חם יותר, בוער יותר, ופנימי יותר. וכשמחממים משהו, הצבע שהכי קרוב לליבה (או לגז) הוא כחול- והכי רחוק זה הצהוב (לכן אנחנו חושבים שאש צהובה). כי דברים חמים מקרינים בגלים קצרים- בכחול... אז הוא שייך לדברים הפנימיים, שבין השורות... מצטערת שיצאה תגובה קצת מבולגנת. מאוחר. [ליצירה]
- [ליצירה] שמת לב (!) מאחורי הצלעות? [ליצירה]
- [ליצירה] וואו מדהים ממש. תודה לך. [ליצירה]
- [ליצירה] יפה מאד.גם אם לא רואים את הטקסט בתמונה [ליצירה]
- [ליצירה] וואו, רק רגע! יותר מדי התרחשות בפחות מדי שורות- לאן אתה ממהר בן- אדם? הזכיר לי קצת את הכתיבה של עידו הרטוגזן, אם כי זה הרבה פחות עמוס בפרטים, ויותר אישי. חסר לי המון מידע להבין את זה כסיפור עלילתי אם התחלה אמצע וסוף: איך הסופר נקשר עם הבחורה, למה הוא לא כתב לעצמו בהתחלה, למה הוא חתם על המסמכים, למה היא חייבת לרצוח אותו... במרכז הסיפור האמירה שהוא קשור אליה, ולא רק בגלל המסמכים, האהבה(?) שלו מונעת את המשך היצירתיות שלו כי היא לא מחזירה לו, ולכן זה חייב להגמר בקטרזיס של רצח... קצת מוכר- אבל יופי של פאנצ'ליין. כל ההתחלה חעומת זאת מסחררת מידי, וכל הלוקיישנים העולמיים, וסיפור הרקע אם האפרטהייד- עזוב אותך- למה זה טוב? הוכחת שאתה יודע לתת סיפור- תן לנו סיפור לוקאלי! נביש [ליצירה]
- [ליצירה] תיאור קצת ארוך בשביל שורת מחץ אחת לא? העקיצה כאן אמנם מוצלחת. הקטע מכניס אותנו לאווירה, ומכה בנו בשורה האחרונה. המסר ברור- ישנם כאלו בעם ישראל אשר החליפו אלוקים חיים באלוהים אחרים. מבחינה אומנותית אין מה לומר- קטע מצויין. חבל, לדעתי לערב פוליטיקה, דת ויצירה. אתה טוען שסרוב פקודה הוא דבר הא-ל, ובכך שולל את הלגיטימציה של כל טענה אחרת. לא ממש הדרך הכי "יצירתית" להוכיח שאתה צודק... זו הסתכלות שיטחית למדי לומר כי מי שלא מסרב פקודה עושה זאת מתוך אדיקות דתית לרמטכ"ל (או לצה"ל, או לראש הממשלה, או לראשית צמיחת גאולתנו), ולשלול את האפשרות שאולי יש להם עולם ערכי שעומד מאחורי ההחלטות שלהם, עולם ערכי שנובע גם הוא ממה שניתן בסיני. ומלבד זאת, לא אנחנו נשפוט את מי שעומד ברגע האמת מול הקונפליקט הנורא הזה, אלא רק מי שאמר והיה העולם, מי שקולו באמת הלך מסוף העולם ועד סופו... הרמטכ"ל! לא סתם, סתם.. נו, אתם יודעים לבד על מי אני מדבר... הכל ברוח טובה נביש [ליצירה]
- [ליצירה] יום אחד עו תיהיי בורחס אבולוציה ןמדע מפוכח עוד יוכיחו את אלוהים? לפחות הרב קוק חשב ככה, אבל הוא דווקא הכיר רק את דרווין. העניים הפקוחות כאן הם בעצם ההכרה בחוסר משמעותו של התהליך המדעי, כשההסטוריה של הרעיונות מראה לנו את האגוצנטריזם שמניע את המדע ולא להפך. אז עכשיו לא נאמין לשום תגלית אנושית, כי הם כולם בעצם ביטוי למה שאנחנו חושבים על עצמנו בתת מודע (או אם רוצים להקצין- כליו דיכוי בידיו של הגבר הלבן הארופאי) ולא אמת אוביקטיבית. [ליצירה]
- [ליצירה] ראשית כל ברכות לרגל פרישת הכנפיים. כולנו צריכים להחליף זהות מפעם לפעם כדי לעוף לגבהים חדשים. שנית- הארה כללית: אני קורא את השיר. אני קורא אותו שוב. פעם שלישית. ונעצר. כמה טוב שיש כאן באתר שירים שעוצרים אותי וגורמים לי ליקרוא אותם 3 פעמים. בשביל דברים כאלה שווה להיות חלק מהיצירה הזאת שנקראת 'צורה'. ולשיר עצמו: יש כאן דימוי אחד שולט, של הנפש כים. שירים רבים משתמשים בדימויים כאלו, אך הרבה פעמים בצורה פשטנית. כאן הים הוא דווקא מורכב. שני כוחות- גאות ושפל, שני מצבי נפש הפוכים. שני המצבים הקיצוניים מובילים את הדמות בשיר אל כאב. מכאן כבר אני לא לחלוטין משוכנע: נראה ששני הכוחות הם בעצם שני תיאורים הפוכים לאותו דבר. הליכה עד הקצה. עד קצה הכאב והתפיסה לגאות, עד סוף התהום והספיגה בשפל. מעצמך לתוכך, שניהם בו זמנית. גבול הכאב והספיגה- שניהם שווים, והפוכים מיצוי עצמי ללא גבולות אך ללא וויתור עצמי. התוצאה הבלתי נמנעת היא תמיד התנפצות. עוד ביטוי לכפילות הזאת, של מיצוי עצמי מבפנים ומבחוץ- היא נקודת המבט המורכבתה של הדמות . האם הים בתוכה, מחוצה לה היא עצמה? אני לא בטוח שהשניות הזאת מכוונת, אבל היא מוצלחת ותורמת לשיר בכל מקרה. ההתנפצות, הצעקה, הסחרור. ההליכה עד לקצה היא תמיד אלימה, תמיד הורסת. אפילו בתוך גבולות העצמי "אָת גאות ושפל גם יחד, משתוקקת לחוות את עצמך לדעת." שורה מצויינת שממצה את הרצון בחלק הראשון של השיר. אך החלק השני מבהיר לנו נקודת מבט יותר מפוכחת. לא הכרחי לקרוע את עצמנו לגזרים, להתנפץ. החוף (אולי האחר?) הוא לא רק מה שמתנפצים עליו. זקוקים לו כמו עוגן. שפיות, אהבה, איטיות, אור הרמוניה. סך הכל שיר מעולה מכול הבחינות. במיוחד השימוש באותו דימוי סוער של הים בחלק הראשון, בצורה מרגיעה בחלק השני, בעזרת החוף והעוגן. הדבר היחיד שהפריע לי הוא המוטיב של האור, שאמנם מתאים הכללי של השיר, אבל זה מבבל בל כשיש דימוי אחד שולט, ואז עוד דימוי מופיע רק לכמה שורות (ודוקא החשובות ביותר). אבל שוב, סך הכל שיר נפלא בברכת "לגימות איטיות" ומרוות, ו"הרגלת נפשנו בטוב" ובלי שום ירקות מיוחדים, נביש [ליצירה]
- [ליצירה] אני חייב להסכים איתך. יותר מדי פעמים אני מרגיש את זה על דברים שאני כותב, שאני סתם "מתאהב בגושי קרח לבנים". באתר כמו צורה זה רלוונטי במיוחד. אבל על השורות: "אולי של עצמם מביטים הרבה פעמים בעצמם" אני חייב לחלוק. מה רע בשירה אינטרוספקטיבית? יותר מעניין אותי שיר שמדבר על העולם הפנימי של מן-דהו, על רגשותיו ועל איך שהוא חובה את העולם, מאשר שיר שהוא דיווח של אירועים שמתרחשים מחוצה לנו, דיווח פלקטי ו "אוביקטיבי" של תופעות בעולם, ומה ה"דעה" הנחרצת של מישהו על זה. בנוסף, שאל את עצמך, האם יש בשיר זה עצמו משהו יותר מאשר "מודעת אבל לשירה"? הצדיקים האמיתיים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק (או משהו מאוד קרוב בסגנון) הכול ברוח טובה נביש [ליצירה]
- [ליצירה] האמנם שני עולמות קטביים? או אולי שני בני אדם, כל אחד חי כמו שסבא שלו וסבא של סבא שלו חיו, בעיר שסבא שלו נולד, מנסים לשמר את צורת חייהם הנושנות אל מול עולם שמנסה להאיץ את קצב חייהם, להתאים אותו למודרנה... שני דמויות חטופות שהקיום של אחד לא מאיים על השני, אולי להפך- הידיעה שכל אחד מהם יוכל לראות את אותם פנים גם מחר, בוודעות שלא משנה מה יתרחש הם לא יכנעו לרוח התקופה, יציבות שאולי מעניקה תחושת ביטחון... או שלא... [ליצירה]
- [ליצירה] ומי את שתגידי לנו מה לעשות בשיריך לאחר ששחררת אותם לאוויר העולם?! אולי כשהמילים "עץ רחב ענפים וחסון" עוברים את סף התודעה שלי הם ניקלטים בצורה שונה לחלוטין (אך עדיין "פשוטבעית") מאיך שהם יצאו ממך?! למי יכולה להיות העזות והחוצפה לקחת סיטואציה שסמל החרות האנסופית מקופל בחובה ולומר שזו "רק ציפור"?! באיזו זכות תשלל מהקורא הנאור החרות האלמנטרית עליה מושתת הציביליזציה המודרנית הדמוקרטית לפרש את הטקסט המונח לפנינו כל אחד על פי דתו גזעו ומינו הייחודי לו!? הלחשוכים נהיינו ולפונדמנטליסטים נדמנו?!?! הכצעקתה!? סתם סתם בצחוק ... (כנראה רוחות האדר הנושבות בפנינו מפרקות את סיבי השפיות האחרונות ואלו התוצאות ) וכמו שאמר פרויד- לפעמים סיגר הוא רק סיגר... נביש [ליצירה]
- [ליצירה] כל כך מתחבר לזה , כל כך היתי בחוויה הזאת... ניפלא להיזכר... [ליצירה]
- [ליצירה] מר פרידמן הנכבד, נראה שבזמן האחרון דרושה מנה גדושה של אומץ וקיבה מחוזקת בשביל להעביר עליך ביקורת, ומעטים הם העוברים תחת שבט מקלדתך ואינם יוצאים בשן ועין. אבל האמת- מבחינתי אתה סך הכל דמות ווירטואלית (אמנם דמות שיודעת לכתוב לא רע) ולא יותר, כך שאין לי ממה לחשוש באמת. זרוק עלי כל מה שיש לך, בכיף. אבל ליתר בטחון, קצת חנופה לא תהזיק: על הכישרון שלך אפשר להתווכח, על נימוסים אין על מה לדבר. אבל לפחות דבר אחד ברור- אתה בהחלט אחד היוצרים היותר מעניינים באתר הזה. חבל שאנשים כאן לוקחים הכל כל-כך קשה ולא יודעים להנות מקצט בידור טוב. ראשית כמה הערות טכניות : (הרי אתה כזה פרפקציוניסט) החלטת ללכת על כותרות לפרקים- מה לגבי הפרק הראשון? אמנם אני האחרון שיעיר על שגיות קטיב, אבל כנראה לקראת הסוף של הרמי-מרטין (או מה שאתה לא בוחר להרעיל את עצמך בו) האצבעות החליקו על המקלדת, והתוצאה בהחלט לא נעימה לעין. אז אנא, תפוס כמה רגעים של פכחות,קח את עצמך בידיים,ונקה את הבלאגן. הלאה לסיפור עצמו. השאלה שמטרידה אותי היא האם סוליות נעליה של רחלי אי-פעם פגשו את האספלט של רחוב רבי עקיבה( לא במציאות כמובן, אלא בקונטקסט של הסיפור), או שאולי לא הייתה ולא נבראה אלא משל הייתה. כמה שזה מטריד אני מעדיף גם לא לענות לעצמי, כי בדרך כלל התשובות לשאלות כאלה הם דיאלקטיות, ולא דיכוטומיות. כשהעלילה התמסמסה ועברה למשל הליצן העצוב, שמייצג את המאה כולה, וחלומה של רחלי, על כל הטוב שיכול להיות באנושות, נזכרתי ב "חיוכו של גינג'ס כוהן" של רומאן גארי, ובעלמה שהיא חלומו של כל גבר (לא זוכר אך הוא קורה לה) אך אין מי שיצליח לספק אותה, בדומה להומאניזם עצמו. אולי כוונותיך היו פחות גרנדיוזיות, והכוונה רק לפספוס האישי ולא האנושי. אם כן אולי היה ראוי שתסתמך על עולם אסוציאציות אישי יותר, ותסתמך פחות על כמות מוגזמת של רפרנסים לעולם התרבות הכללי שכמעט וגובלת ב"ניימדרופינג" סתמי. אבל סך הכל זה כתוב היטב,מאתגר ,לא נכנע למבנים, וגם לא מתמסר לשבירתם יתר על המידה. תמשיך להילחם בטוחני הרוח, THE TRUTH IS OUT THERE... נ.ב אולי סאנשו רק רצה לרסן את ידידו, ולדאוג שלא ישקע בדכאון כשיגלה שטחנות הרוח עדיין עומדות ושדולציאנה לעולם לא תהייה שלו, להזכיר לו שזה לא הכל בחיים ושיקח הכל קצת יותר בסבבא? הכול ברוח טובה נבישקר [ליצירה]
- [ליצירה] הגיע זמן הגאולה מלים כדרבונות (לא החיות הקוצניות,האלה שמדרבנים איתם סוסים) גאולה זה לא משהו שנופל על הראש. זה תודעה, זה דבר שצריך להשתנות בנו. בשביל שיהיה עולם מושלם צריך להפוך אותו לכזה. להפסיק להתעלל בכדור הארץ ואחד בשני. אנחנו לא חרדים, ו"אתחלתא דגאולה" זה דרך חיים. כן ירבו מביאי הגאולה!! [ליצירה]
תגובות