בין השורות
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] אותיות פורחות באוויר. הפסים האדומים זה תריסים של חלון? איכשהו העובדה שהשורות עצמן כחולות קצת מפריעה. כי מה שבין השורות חייב להיות חם יותר, בוער יותר, ופנימי יותר. וכשמחממים משהו, הצבע שהכי קרוב לליבה (או לגז) הוא כחול- והכי רחוק זה הצהוב (לכן אנחנו חושבים שאש צהובה). כי דברים חמים מקרינים בגלים קצרים- בכחול... אז הוא שייך לדברים הפנימיים, שבין השורות... מצטערת שיצאה תגובה קצת מבולגנת. מאוחר. [ליצירה]
- [ליצירה] שמת לב (!) מאחורי הצלעות? [ליצירה]
- [ליצירה] וואו מדהים ממש. תודה לך. [ליצירה]
- [ליצירה] יפה מאד.גם אם לא רואים את הטקסט בתמונה [ליצירה]
- [ליצירה] אני חייב להסכים איתך. יותר מדי פעמים אני מרגיש את זה על דברים שאני כותב, שאני סתם "מתאהב בגושי קרח לבנים". באתר כמו צורה זה רלוונטי במיוחד. אבל על השורות: "אולי של עצמם מביטים הרבה פעמים בעצמם" אני חייב לחלוק. מה רע בשירה אינטרוספקטיבית? יותר מעניין אותי שיר שמדבר על העולם הפנימי של מן-דהו, על רגשותיו ועל איך שהוא חובה את העולם, מאשר שיר שהוא דיווח של אירועים שמתרחשים מחוצה לנו, דיווח פלקטי ו "אוביקטיבי" של תופעות בעולם, ומה ה"דעה" הנחרצת של מישהו על זה. בנוסף, שאל את עצמך, האם יש בשיר זה עצמו משהו יותר מאשר "מודעת אבל לשירה"? הצדיקים האמיתיים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק (או משהו מאוד קרוב בסגנון) הכול ברוח טובה נביש [ליצירה]
- [ליצירה] מר פרידמן הניכבד (אך המתעקש שיתיחסו אליו כאל מסטול) חסר לי במאמר שלך סיכום, שאולי יבהיר למה ראית צורך במשל היווני (המעט סתום לטעמי) ואת הקשר שלו להצגת הדברים בעין היהודית. מכיוון שלא הצלחתי לסכם לעצמי מה ניסית לומר בדיוק, הביקורת שלי תהיה נקודתית בדברים שהפריעו לי. לגבי רבי נחמן, הציטוט פשוט לא נראה לי מקורי הוא לא מתנסח ככה בדרך כלל (אם כן אשמח לדעת מאיפה זה לקוח) זה יותר נשמע כמו ארז משה דורון או מישהו בסגנון. לגבי הטענה על כוח נפרד. לא ברור לי מה אתה טוען. כשר' נחמן מדבר על דיבור עם האברים, הוא לא מתכוון שיש להם יישות עצמית. זו פשוט דרך להתגבר על הפעולה הרפלקסיבית של האדם. המקורות שהבאת בעניין כולם מובנים מתוך הקשרם המקורי, ולא מציינים שום יחס מיוחד לגוף. מה שאתה מתאר כקטרזיס אינו אלא האדם עצמו. ולא שיש לי הוכחות לזה אבל אני גם לא מבין את שלך. לגבי אליהו- מי אמר שהייתה לו ודעות? וכבר לימדונו ה"מי השילוח" ור' צדוק מלובלין וכמובן גם קירקגור על אלו שפעלו את הפעולות הדצתיות הגדולות ביותר דווקא מתוך הספק. היהדות בוודאי לא מקבל את העול כמות שהוא. הציווים ה"גשמיים" נתפסים כהמשכת קדושה לעולם הגשמי. איננו מעונינים בגשמיות, וגם לא ברוחניות "שלא מהעולם הזה" סטייל ישו. אנו מוניינים להעלות את הכאן והעכשיו, למשמע אותו. לא צריך להאתעמק במושגים של כוח עליון ונסתר בשביל זה. עצם האקט של לקיחת פעולה בנאלית והפיכתו למעשה "דתי" ממשמעת אותו, חוצה את הגבולות שבין הגשמי לרוחני. "רוחני" בהקשר זה הוא דבר בעל משמעות. (אפילו עם זו משמעות רק במסגרת המערכת הסגורה של הדת. שכן מסגרת זו טובה כמו כל מסגרת אחרת) המקרים ההסטוריים שציינת אינם תיאור של האדם הנותן לכוח אחר להשטלת עליו. להפך זה האדם בשיא אנושיותו. המהפכנים בצרפת ביקשו להרוג את ה"מלך" בכל הרמות- כלומר גם להרוג את אלוהים ולהמליך את עצמם. אין שום מרחק בין השכל לאדם. הרצון הוא אותו רצון, ולא קיים דבר מלבדו. שוב- המאמר עצמו מעורפל ולכן אין לי איך להתקיף אותו חזיתית. אולי הדברים שאתה אומר בסופו של חשבון לא כל כך רחוקים ממה שאני חושב. נביש [ליצירה]
- [ליצירה] נראה לי שהוא פשוט לא מצליח לומר כי זה גדול עליו, לא כי הוא טיפש מדי לדעת מה טוב לו. בחינת "כלים שלא מכילים את האור"... ואולי הכוונה לאו דווקא לנבואה אלא לתחושה של כולנו הרבה פעמים שיש לנו משהו חשוב לומר לעולם (שיר, סיפור, מניפסט, הגיג) אך בבואנו להוציא את זה החוצה הכל מתפקשש... נחמד מאוד, תנסה להוסיף דימויים נביש [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה אחרי רוב הסתווים מגיעים אביבים ופריחות. אבל תמיד יש יוצאי דופן [ליצירה]
- [ליצירה] באיזשהו מקום זה יותר דומה מונולוג דיאלוג זה גם הקשבה, יותר כמו תפילה, שנותן מקום לצד השני. פחות או יותר מקבל את מה שאמרת, זה באמת מבטא משהו נורא, וזה באמת מנטליות של עבד... אבל האם ייתכן יחס אחר? אדם שבאמת בין-חורין הוא כזה רק כי הוא עבדו של האל לא? אני לא אומר שזה רע, רק שזה ככה- אתה עבד, והשאלה רק האם תשלים עם זה... [ליצירה]
- [ליצירה] לכל מאוכזבי הסלולר- ב 4/4 למינינם יום ללא הנייד! לפרטים www.geocities.com/herem_herem_herem [ליצירה]
- [ליצירה] למה רק כוכב או בדרן? אנחנו לא כולנו קופים של משהו, משהו? רוציםם לברוח אבל הנוצץ משאיר אותנו תקועים בכלוב? דומה קצת לסיפור של קפקא על קוף שנהיה בן-אדם. נראה לי באמת שהקטע היה מוצלח יותר בתור פרוזה. חורף גשום ורטוב נביש [ליצירה]
- [ליצירה] הצהוב זה חתימה ישנה שלי שבטעות שמרתי. זה ש.פ [ליצירה]
- [ליצירה] נפלא, כתוב היטב. אולי עדיף בלי הפן המונולוגי, ויותר לנסח את זה בתור סיפור [פחות שיתוף של הדוברת במחשבותיה (אולי אני אעשה כך וכך)ויותר תיאור שלהם, אולי לא בגוף ראשון] לדעתי זה ייתן לזה גוון רציני יותר. הזכיר לי מאוד את הספר של מיכל גוברין "השם", בקטע של החזרה בתשובה, היחס האישי לאלוהים והפרוכת, אם כי שם זה שונה מאוד. הדמיון מצמרר... שנה טובה של כתיבה פורה ומפרה שמואל [ליצירה]
- [ליצירה] הממם.. אני אנסה לא לחרוץ דעות, אלא רק לשתף בהרהורים שעלו לי בעקבות השיר (המוצלח לכשעצמו) והתגובות הנימה פסימית ביותר, כמעט ואין כאן מחאה, יש כאן אפילו סוג של וויתור, של קבלת הגורל של אלו המגורשים תמיד. מבין השורות עולה האפשרות (בכוונה או לא) שאלו שמגרשים כבר אינם יהודים, שכן יהודים מוגדרים ע"י נרדפותם... הבכי כשפת היהדות... דימוי מקסים, אך באמת כפי שהעירה סומסום זה לא דמותו של ר' עקיבה הלוחם המשיחי המהפכן. ואולי שפת הבכי יכולה ליצור מילים חדשות, שיאמרו יותר מאשר וויתור וכניעה... פוליטיקה מעניינת אותי פחות ופחות, אך אין ספק שההתנתקות היא תוצר של פוליטיקה בלבד. אך עצוב לראות שהפוליטיקה מצליחה לעוור אותנו לסבל אנושי .הדבר נכון ימינה ושמאלה , אך כאן אנו מתעסקים בסבלם של אנשי גוש קטיף. מבלי להגרר להשוואות וסדרי גודל (שואה, טרגדיה, אפוקליפסה, קטסטרופה) יש כאן בני אדם שסובלים. הם לא עוברים דירה, הם נאלצים לוותר על מפעלי חיים שלמים. קל לדמיין בולדוזר גדול מרים גוש אדמה, עליו בתים גנים, מפעלים בתי קברות,כנסת,ספר- ומעביר אותה לנצנים. אבל בני אדם אלו הולכים לעבר מציאות לא ברורה וכואבת. לא טרגדיה בסדר גודל אונברסלי. "רק" "קומץ" בני אדם, שעברם נשלל ועתידם לא ברור. לא משנה אם אנו מליטריסטים, פציפפיסטים, בעד או נגד התנתקות, אסור להתעלם מהסבל האנושי הממשי. נביש [ליצירה]
תגובות