בין השורות
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] אותיות פורחות באוויר. הפסים האדומים זה תריסים של חלון? איכשהו העובדה שהשורות עצמן כחולות קצת מפריעה. כי מה שבין השורות חייב להיות חם יותר, בוער יותר, ופנימי יותר. וכשמחממים משהו, הצבע שהכי קרוב לליבה (או לגז) הוא כחול- והכי רחוק זה הצהוב (לכן אנחנו חושבים שאש צהובה). כי דברים חמים מקרינים בגלים קצרים- בכחול... אז הוא שייך לדברים הפנימיים, שבין השורות... מצטערת שיצאה תגובה קצת מבולגנת. מאוחר. [ליצירה]
- [ליצירה] שמת לב (!) מאחורי הצלעות? [ליצירה]
- [ליצירה] וואו מדהים ממש. תודה לך. [ליצירה]
- [ליצירה] יפה מאד.גם אם לא רואים את הטקסט בתמונה [ליצירה]
- [ליצירה] כבר מנקודת המוצא של הסופר המלחמה הייתה אבודה לא? מה שנפלא זה שמראש האביר היה תמיד מלא באשליות, ולכן המלחמה אינה אבודה מראש, כי העיקר זה לצאת אליה ולאו דווקא לנצח... בכל מקרה נצלו את הימים האחרונים של הדכאון כי כשנכנס אדר אז כבר חייבים לשמוח.. [ליצירה]
- [ליצירה] למי שתהה זה מבוסס על ציור מאוד פשוט ביד, שנסרק ועובד בפוטושופ [ליצירה]
- [ליצירה] הבית האחרון די נדוש, האהבה שתנצח אותך ולא תשאיר מקום... נו... אבל החממות עם העגבניות זה גדול נביש [ליצירה]
- [ליצירה] לא ברור לי. ה"צייד" ישר עשה לי אסוציציה של דייטים, אם כי אז הרי שאינך רוצה להיות "הניצוד".. ולמה חימר? כי אפשר לפורר את זה "כשקולות הערב תמו לגווע"? אם זה באמת על דייטים אני מקווה שהם לא כוללים תמיד אנשים ב"חליפות שחורות" ו"פגישות עסקיות"... ואגב, השימוש בכינוי "השם"... איכשהו זה לא נראה לי מתאים לשיר, אבל כל אחד והקדושברכו שלו... חודש טוב ומלא חירות נביש [ליצירה]
- [ליצירה] טוב. אז קראתי 3 פעמים ועדיין קצת קשה לי. אפילו הרבה. אך בכל זאת למיטב הבנתי כך הם הדברים:: האתמול, העבר , הוא העשב הגבוה, המאפשר תיקוות גדולות, כי לא רואים דרכו. התיקווה היא שנוכל על הכל, אפילו על המוות, וכמו יחזקאל נוכל להחיות עצמות יבשות. אפילו את הזיווג הבלתי אפשרי של היום בלילה נוכל (האפשרות לאהבה בכלל? להתגבר על הפער המגדרי ולגשר בין המינים? אולי השלום הסופי בין השמש והירח במדרש בבראשית? או אחדות באופן כללי?) מכאן והלאה הרבה יותר מעורפל לי: לקחת את ידי עכשיו- החיים מתקדמים מתמסדים,נהיים פחות תמימים. לא ברור מה עבר תחת ידך, למה התכוונת במעשיך. הכל פחות הרמוני. או אולי: אז- בדשא הגבוה, במעשה תמים, הכול היה יכול להיות. החספוס המילולי- היום בדשא הנמוך, הדברים ברורים וחד משמעיים, חסרי דמיון ומפוכחים. וזיכרון של האפשרויות האנסופיות של אתמול, של מילים גולמניות, מחוספסות, ללא משקל הנסיון והציניות, לא מושחזות ומחודדתו, אומרות את מה שהם מתכוונות ולהפך- נתונות טעם לחיים גם היום, ואפילו תקוות לעתיד או משהו כזה... נוגע בכל מקרה. תודה. נביש [ליצירה]
- [ליצירה] עברו בי כמה תהיות: האם ניתן לתרגם את הביטוי הזה לעברית? "אני לא מבין בצילום, זה לא כוס התה שלי..." האם זה לואיזה, לימונית, נענע או משהו אחר? האם בגרסה חדה ופחות מפוקסלת ניתן היה אולי להנות מהאפקט של המים העקומים? בזוית יותר שטוחה (אם היינו רואים את כל הכוס או ולי ממבט ממלמעלה היה הכוס היתה נפרד יותר מהיד. כאן דווקא ההתרכזות בזוית העקומה היא במיזוג בניהם. בכל מקרה, תמיד טעניתי שלא מצלמים מספיק כוסות תה, ועל כך יישר-כוח חורף חם נביש [ליצירה]
- [ליצירה] הגעגוע, סומסום, מופיע גם בשמו המפורש. אבל אם זה הרושם שהתקבל גם בלי לשים לב זה מצויין. וזה שהגעגוע אצלך זה הכי טוב. [ליצירה]
- [ליצירה] מצויין! השיר משחק במילים כאילו היו ועושה מה שבא לו. מצד שני השיר מעביר רגש של מוגבלות למדיה החמקנית ורצון ליותר בהירות: (בואו נשים דברים על השולחן: הלאה שירה/אנחנו זוג בנות 18.) כי בעצם השפה עושה יותר מלהגיבל ביטוי, היא גם מעצבת תודעה וסגנון חיים. ההגדרות המיניות שלנו , וכל מקומנו בחברה, הם הבניות משימוש בשפה: (אני כבר לא יודעת עברית./שפה מגדרית/ קשה/רק אינתי, אנת. ) והמקובעות שהיא מייצרת אינה אמיתית, היא נונסנס: (את אומרת בעיניך - תאוות התות, אני נדלקת/חמדת השטות/פשוט.) יש רצון לקשר שיגע בדבר עצמו, בממשות, ולא יהיה נגוע במבניות והמגדריות של השפה: (רק לשון אחת אני רוצה - לשונך, אהובה) השפה, בשילוב חברה מקובעת בעצמה ("ביצה מפד"ליסטית", "לא בעניין שלנו" ) גודעת את צמיחת "אהבות נפלאות" מסרסת ומעקרת , ובסוף נשארה רק מילה ריקה: לסביות אבל לא מה שמדברים קובע , רק הממשות: אדם נמדד במעשים אומרים בחדרי חדרים/אומרים אנשי מעשה בשדות/צועקים /מסוף העולם זו אמנם מטבע לשון שחוקה אך עדיין עוברת לסוחר הדיבורים מתפרקים הממשות נשארת אחד מהדברים היפים שראיתי כאן. בהצלחה נביש [ליצירה]
- [ליצירה] אני דווקא התכוונתי לכוסות שמכילות תה ממש, ולאווירה שהם משרים סביבם. אבל גם זה נחמד [ליצירה]
- [ליצירה] היה עדיף שלא תאכילי אותנו בכפית את המוסרשכל בסוף, הקטע מספיק מובן וישיר. אני נהנה כל פעם מהקטע של לקחת את המטאפורה ולהפוך אותה למציאות של הסיפור, את עושה את זה מצויין. השורה על הדמעה המרחפת בין העצים היא טובה מידי לקטע פרוזה כזה, תעשי COPY PASTEותהפכי את זה לשיר. "עבדים טובים"- זה אמור להיות סוג של פוליטיקלי קורקט? לא מובן... וכמובן, כל-כך ברור שהמקום הראשון שבו ארכיאולוגית תגלה אותו יהיה באבק העבר, איך לא... שבתשה לומום בורך נביש [ליצירה]
תגובות