בין השורות
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] אותיות פורחות באוויר. הפסים האדומים זה תריסים של חלון? איכשהו העובדה שהשורות עצמן כחולות קצת מפריעה. כי מה שבין השורות חייב להיות חם יותר, בוער יותר, ופנימי יותר. וכשמחממים משהו, הצבע שהכי קרוב לליבה (או לגז) הוא כחול- והכי רחוק זה הצהוב (לכן אנחנו חושבים שאש צהובה). כי דברים חמים מקרינים בגלים קצרים- בכחול... אז הוא שייך לדברים הפנימיים, שבין השורות... מצטערת שיצאה תגובה קצת מבולגנת. מאוחר. [ליצירה]
- [ליצירה] שמת לב (!) מאחורי הצלעות? [ליצירה]
- [ליצירה] וואו מדהים ממש. תודה לך. [ליצירה]
- [ליצירה] יפה מאד.גם אם לא רואים את הטקסט בתמונה [ליצירה]
- [ליצירה] למה רק כוכב או בדרן? אנחנו לא כולנו קופים של משהו, משהו? רוציםם לברוח אבל הנוצץ משאיר אותנו תקועים בכלוב? דומה קצת לסיפור של קפקא על קוף שנהיה בן-אדם. נראה לי באמת שהקטע היה מוצלח יותר בתור פרוזה. חורף גשום ורטוב נביש [ליצירה]
- [ליצירה] כתוב למעלה שיר בדיחה לא... מה קורה לחוש הציני הבריא שלנו מה? [ליצירה]
- [ליצירה] אני לא השתמשתי במילה ציניות. ציניות משמשת לזלזול , לליגלוג,ובעיקר לביטול. הקריצה עושה פעולה הפוכה. שירים הם עניין של אפשרויות. השיר לוקח את המציאות כמו שהיא ומראה לנו אותה בצורה חדשה שלא דמיינו עד עתה. אך שיר מוצלח גם יודע לקרוץ. הקריצה היא לא ביטול מה שנאמר, אלא הפתיחות לאפשרויות אחרות. למשל בשיר הזה. אם השיר יקבע נחרצות שכל מה שיש כאן הוא "נוזלים טפלים" אז זה באמת זילזול. אך הקריצה מאפשרת נקודות מבט מגוונות. דווקא הציניות היא היא אשר לא מאפשרת לראות את האופטימיות שבקריצה. הציניות אומרת שאין הבדל בין המן למרדכי כי שנייהם לא שווים דבר. הקריצה מסתכלת על המן ואומרת שאולי גם הוא יכול להיות מרדכי עדה-עדה-לא-ידע נביש [ליצירה]
- [ליצירה] האווירה הקישונאית נוצרת, ומוצלחת מעליה- אין צורך להקימו מקברו לצורך זה. תן לעצמך ולקורא יותר קרדיט, אתה לא צריך את ההתווית של "סיפור של קישון" כדי שנבין שזו סטירה. בקיצור- אני לא חושב שהכנסת הדמות של קישון מוסיפה לסיפור. עוד פרט מיותר זה הקשר המשפחתי בין שני ה "גובים" הממשלתיים. הדיאלוגים מצויינים, האמירה- חדה ורלוונטית סה"כ מצוייין נביש [ליצירה]
- [ליצירה] משובח... השורות האחרונות כובשות, אני לא עומד בפני מילים כמו 'כפיסים' ו'פרודות', עברית עושה לי את זה... השורה "תשפיע אהבה" מעט מיותרת, לטעמי, ואולי גם ה "ואני עץ" אבל זה רק אני , מעדיף רמיזות על פני ישירות, בכל זאת נוגה וניפלא שמואל [ליצירה]
- [ליצירה] לא ברור לי בכלל מה זה "דיאלוג" אבל משהו בקטע הזה לא עובד, למרות שהכתיבה בסדר והרעיון העקרוני מצויין. אולי בתוך סיפור יותר מורכב, עם התחלה, סוף ואולי איזו התרחשות באמצע? או להפך בתור קטע יותר מופשט? בכל מקרא נהנתי מהרעיון , ומקווה שגם בתור מבוגרים נוכל לחלום מחוץ למסגרות רבועות וגבולות הסטרטוספירה שיהיה יומטוב והרבה חציל נביש [ליצירה]
- [ליצירה] לפחות עדיף להיוולד באמצע התמוז (או בהתחלה) ולא משהו עבוב יותר... גם אני מחליף ספרה השבוע, אבל האמת, לא הקדשתי לזה הרבה מחשבה, כנראה קטע של בנות, אבל בכל זאת קטע נחמד. אגב, מספרים שלאחר משא ומתן מייגע עם כותבי עתידות של בזוקה, הם הסכימו לספק הארכות לתחזית הקודרת שלהם, והיום תמורת מחיר סימלי, אפשר להגיע לירח לפחות עד גיל 30, כך שעוד יש בשביל מה לקום בבוקר יומולדת שמח לך ולאנשי התמוז באשר הם [ליצירה]
- [ליצירה] ולי דווקא נוח בעולמי הצר, באנשים שנותנים לי מקום, נותנים לי שם... לא הייתי מבקש להיות אנונימי [ליצירה]
- [ליצירה] ראשית כל ברכות לרגל פרישת הכנפיים. כולנו צריכים להחליף זהות מפעם לפעם כדי לעוף לגבהים חדשים. שנית- הארה כללית: אני קורא את השיר. אני קורא אותו שוב. פעם שלישית. ונעצר. כמה טוב שיש כאן באתר שירים שעוצרים אותי וגורמים לי ליקרוא אותם 3 פעמים. בשביל דברים כאלה שווה להיות חלק מהיצירה הזאת שנקראת 'צורה'. ולשיר עצמו: יש כאן דימוי אחד שולט, של הנפש כים. שירים רבים משתמשים בדימויים כאלו, אך הרבה פעמים בצורה פשטנית. כאן הים הוא דווקא מורכב. שני כוחות- גאות ושפל, שני מצבי נפש הפוכים. שני המצבים הקיצוניים מובילים את הדמות בשיר אל כאב. מכאן כבר אני לא לחלוטין משוכנע: נראה ששני הכוחות הם בעצם שני תיאורים הפוכים לאותו דבר. הליכה עד הקצה. עד קצה הכאב והתפיסה לגאות, עד סוף התהום והספיגה בשפל. מעצמך לתוכך, שניהם בו זמנית. גבול הכאב והספיגה- שניהם שווים, והפוכים מיצוי עצמי ללא גבולות אך ללא וויתור עצמי. התוצאה הבלתי נמנעת היא תמיד התנפצות. עוד ביטוי לכפילות הזאת, של מיצוי עצמי מבפנים ומבחוץ- היא נקודת המבט המורכבתה של הדמות . האם הים בתוכה, מחוצה לה היא עצמה? אני לא בטוח שהשניות הזאת מכוונת, אבל היא מוצלחת ותורמת לשיר בכל מקרה. ההתנפצות, הצעקה, הסחרור. ההליכה עד לקצה היא תמיד אלימה, תמיד הורסת. אפילו בתוך גבולות העצמי "אָת גאות ושפל גם יחד, משתוקקת לחוות את עצמך לדעת." שורה מצויינת שממצה את הרצון בחלק הראשון של השיר. אך החלק השני מבהיר לנו נקודת מבט יותר מפוכחת. לא הכרחי לקרוע את עצמנו לגזרים, להתנפץ. החוף (אולי האחר?) הוא לא רק מה שמתנפצים עליו. זקוקים לו כמו עוגן. שפיות, אהבה, איטיות, אור הרמוניה. סך הכל שיר מעולה מכול הבחינות. במיוחד השימוש באותו דימוי סוער של הים בחלק הראשון, בצורה מרגיעה בחלק השני, בעזרת החוף והעוגן. הדבר היחיד שהפריע לי הוא המוטיב של האור, שאמנם מתאים הכללי של השיר, אבל זה מבבל בל כשיש דימוי אחד שולט, ואז עוד דימוי מופיע רק לכמה שורות (ודוקא החשובות ביותר). אבל שוב, סך הכל שיר נפלא בברכת "לגימות איטיות" ומרוות, ו"הרגלת נפשנו בטוב" ובלי שום ירקות מיוחדים, נביש [ליצירה]
- [ליצירה] ומי את שתגידי לנו מה לעשות בשיריך לאחר ששחררת אותם לאוויר העולם?! אולי כשהמילים "עץ רחב ענפים וחסון" עוברים את סף התודעה שלי הם ניקלטים בצורה שונה לחלוטין (אך עדיין "פשוטבעית") מאיך שהם יצאו ממך?! למי יכולה להיות העזות והחוצפה לקחת סיטואציה שסמל החרות האנסופית מקופל בחובה ולומר שזו "רק ציפור"?! באיזו זכות תשלל מהקורא הנאור החרות האלמנטרית עליה מושתת הציביליזציה המודרנית הדמוקרטית לפרש את הטקסט המונח לפנינו כל אחד על פי דתו גזעו ומינו הייחודי לו!? הלחשוכים נהיינו ולפונדמנטליסטים נדמנו?!?! הכצעקתה!? סתם סתם בצחוק ... (כנראה רוחות האדר הנושבות בפנינו מפרקות את סיבי השפיות האחרונות ואלו התוצאות ) וכמו שאמר פרויד- לפעמים סיגר הוא רק סיגר... נביש [ליצירה]
תגובות