אותיות פורחות באוויר.
הפסים האדומים זה תריסים של חלון?
איכשהו העובדה שהשורות עצמן כחולות קצת מפריעה. כי מה שבין השורות חייב להיות חם יותר, בוער יותר, ופנימי יותר. וכשמחממים משהו, הצבע שהכי קרוב לליבה (או לגז) הוא כחול- והכי רחוק זה הצהוב (לכן אנחנו חושבים שאש צהובה). כי דברים חמים מקרינים בגלים קצרים- בכחול... אז הוא שייך לדברים הפנימיים, שבין השורות... מצטערת שיצאה תגובה קצת מבולגנת. מאוחר.
[ליצירה]
אותיות פורחות באוויר.
הפסים האדומים זה תריסים של חלון?
איכשהו העובדה שהשורות עצמן כחולות קצת מפריעה. כי מה שבין השורות חייב להיות חם יותר, בוער יותר, ופנימי יותר. וכשמחממים משהו, הצבע שהכי קרוב לליבה (או לגז) הוא כחול- והכי רחוק זה הצהוב (לכן אנחנו חושבים שאש צהובה). כי דברים חמים מקרינים בגלים קצרים- בכחול... אז הוא שייך לדברים הפנימיים, שבין השורות... מצטערת שיצאה תגובה קצת מבולגנת. מאוחר.
[ליצירה]
אם עוצרים דקה לחשוב על זה, כל הרעיון של לעשות איזשהו מאמץ כדי שאנשים וורטואליים יכתבו לך "וואו" הוא די מגוכך.
אבל עם זה עושה למישהו טוב אז למה לא?
ככה שאתרי כתיבה כאלה מוקידים שתי ציפורים במכה:
גם במה פתוחה ליצירה ודיון, וגם פורום להרחבת האגו.
שיהיה בכיף, לא צריך להצביע על זה כל היום
שמואל
[ליצירה]
בן גורין הוא הכינוי העברי להוגה הדעות הנודע מיכה ברדיצ'בסקי.
מיכה יוסף בן-גוריון (ברדיצ'בסקי) (1921-1865) , סופר והוגה דעות עברי יליד אוקראינה. קרא לשינוי ערכים בתפישת היהדות, ותבע השתחררות מהדוגמה ששלטה בדת, במסורת ובהיסטוריה הלאומית היהודית. כתב בעברית, ביידיש ובגרמנית. בין יצירותיו הידועות "קלונימוס ונעמי".
(ע"פ ויקיפדיה)
[ליצירה]
תהיות...
המממ...
מתערבבים כאן הדימויים בין מסע המדבר לתחילת הבריאה... ומה קשור אל- הים? והעקדה?
ארץ מפוספסת, לא מה שציפינו, שראינו דרך הדמדומים... אולי הים הוא השפע שציפינו למצוא, ובמקומו רק מדבר צחיח... ואיום המאכלת, ארץ של מוות... במקום לברוא כאן מציאות חדשה של חלום,
נהייה תוהו ובוהו, סיוט בלילה ללא ירח...
או שדימוי הארץ מוליך אותי שולל, והמסע הוא בניבכי הנפש ... מהחלום לשינוי, לארץ חדשה, נופלים לתהום המדבר, לאותם הרגלים רעים, שלא נצליח להיגמל מהן, וסופן שנעקוד את עצמנו, נתמסר למאכלת...
אני תוהה...
(רצית תגובה- קיבלת!)
[ליצירה]
משובח...
השורות האחרונות כובשות,
אני לא עומד בפני מילים כמו 'כפיסים' ו'פרודות',
עברית עושה לי את זה...
השורה "תשפיע אהבה" מעט מיותרת, לטעמי, ואולי גם ה "ואני עץ"
אבל זה רק אני , מעדיף רמיזות על פני ישירות,
בכל זאת נוגה וניפלא
שמואל
[ליצירה]
הייתה לי אותה התלבטות.
אפשר בשניהם ביחד-
זו תמודה מדוייקת של גבול בין שני עולמות:
פנים וחוץ, עם אפשרות, בדמות החלון, לחצות את הגבול הזה...
אבל מצד שני הצל שחוצה את התמונה באמת מאוד בולט ולא מיקרי...
תוהה..
נביש
[ליצירה]
לא ברור לי.
ה"צייד" ישר עשה לי אסוציציה של דייטים, אם כי אז הרי שאינך רוצה להיות "הניצוד"..
ולמה חימר? כי אפשר לפורר את זה "כשקולות הערב תמו לגווע"?
אם זה באמת על דייטים אני מקווה שהם לא כוללים תמיד אנשים ב"חליפות שחורות" ו"פגישות עסקיות"...
ואגב, השימוש בכינוי "השם"... איכשהו זה לא נראה לי מתאים לשיר, אבל כל אחד והקדושברכו שלו...
חודש טוב ומלא חירות
נביש
[ליצירה]
[ליצירה]
ידידי שלמה שוק, מלמד כי הכתיבה היא נגיעה במימד האינסוף. באנסוף הכל אפשרי כידוע, ולכן מה שנכתב בהשראה הנכונה, עתיד לגרור קריאות שהמשורר לא בהכרח התכוון אליהם.
לאחר הקדמה אפולוגטית זו, אני יכול לומר שהקריאות של השיר כ "חוסר נשימה" כפשוטו, לא עושים חסד לשיר ולמשוררת. מה מוסיף השיר לידע שכבר יש לנו על דום-לב והחייאה? השיר לא רומז לזה הוא אומר את זה במפורש!
מה כן נרמז?
נרמזים כאן הדברים שאנו באמת זקוקים להם לא בשביל החייאה, אלא בשביל לחיות בכלל:
ידיים, מגע, עיסוי- לב, מעגל.
לפעמים אנו כבדים ומוטלים, נופלים על הרצפה, מתרחקים מכולם. לפעמים אנחנו דווקא זקוקים שיקיפו אותנו במעגל, שיגעו בנו, שיעסו.
הנשמה, החייאה...
נביש
תגובות