לפעמים יש לי שיחות ארוכות עם הלב והשכל שלי.
בפעם האחרונה ששוחחתי עם הלב שלי הוא התלונן שהרבה פעמים אני מבטל, מרחיק ומתעלם מהרגשות החזקים שהוא מרעיף עליי.
הלב טען שאני מקשיב יותר לשכל כי אני חושב שהוא יותר אמין, יותר חכם, יותר צודק.
עניתי ללב היקר שלי שאני באמת חושב שהשכל יותר חכם ממנו, כי זה הצד החזק שלו, ואילו הלב יש לו צדדים חשובים אחרים שהוא חזק בהם.
הלב שלי נפגע, הוא מאוד רגיש, אבל הייתי חייב לדבר איתו בכנות.
הוא הביט לריצפה מספר שניות ואחר כך אמר בסערת רגשות: "אז אתה לא מבין, בדיוק כמו כולם, חושב שרק דרך השכל אפשר לראות בצורה אמיתית ושהלב זה מן אימפולס כזה, דחף. פעם ניסית להקשיב ולהבין מה אני אומר לך? מה עם כל אותן אינטואיציות שצצו לך פתאום? זה היה השכל ששלח לך אותן?!"
בשלב הזה הלב שלי התחיל לבכות וזה גרם לי להיות ממש עצוב, כי הוא עדיין הלב שלי, ואיך אפשר לא להיות עצוב כשהלב שלך בוכה...
ניסיתי להרגיע אותו, ואז הוא שוב האשים אותי שאני בסה"כ רוצה להשתיק אותו כדי שאוכל להתייעץ עם השכל.
אמרתי לו שזה לא נכון, ובאמת התכוונתי לזה. אמרתי לו שאני אשתדל להקשיב לו יותר ושאולי באמת אנשים לא מבינים כשהם רצים להתייעץ עם השכל וסומכים עליו שהוא יוביל אותם לדרך האמיתית.
הלב מחה את דמעותיו והביט אליי במבט מהוסס.
"מבטיח?", שאל אותי.
"מבטיח", עניתי לו, וכבר הרגשתי הרבה יותר טוב...
תגובות