שתי אהבות היו לי בחיי.
הראשונה היתה כשהייתי צעיר יותר, כשכל החיים היו נראים לי כל-כך נוצצים וזוהרים.
קראו לה תהילה, היה לי מן יופי מיוחד כזה, קצת מזויף, אבל כזה שכולם רודפים אחריו, נופלים בשבי.
גם אותי היא שבתה בקסמה, ואני ללא היסוס וללא יותר מדי מחשבה הלכתי שולל אחריה.
הצביעות שלה, הקרירות, לא ממש מנעו ממני להישאר איתה כי בסה"כ היה לי טוב, היה לי נוח, ובינינו גם אני הייתי צבוע לא קטן.
עד שיום אחד נפל לי האסימון, כמו שאומרים הזקנים, ידעתי שזה לא אמיתי, שהקשר הזה לא יחזיק באמת, אז נפרדנו.
זה היה קשה, חשבתי שלא אתגבר, כשמתרגלים למשהו קשה לעזוב אותו וזה היה חלק ממש בלתי נפרד מחיי.
אני זוכר שלקח לי די הרבה זמן לצאת מזה, לפעמים היו עולות לי מחשבות לחזור אבל מיד הייתי משתיק אותן, המשכתי לחפש קשר אמיתי, משתדל לא להכוות מאש המציאות, לא להתייאש.
ואז הגיע היום, היא ניגשה אליי, קראו לה אמונה, היה בה משהו שקצת קשה להסביר, משהו שונה. אני לא בטוח שהייתי שם לב לזה ביום רגיל, אנשים לא נוטים לשים לב לדברים הטובים באמת, אבל אז הייתי בדיפרסיה, ובמחשבה לאחור טוב שכך.
הקשר בינינו התעצם בהדרגה, ומיום ליום רק אהבתי אותה יותר.
כל יום שעבר גרם לי למצוא בה משהו חדש והרגשתי כל-כך טוב שהיא איתי.
מאז אני לא רוצה להיפרד ממנה לרגע, וגם ברגעים שהיא קצת רחוקה אני יודע שהיא נמצאת עמוק בליבי. ואפילו אם לפעמים היא בוחרת לה לנדוד, זה התמהון שבה, היופי שבה, ואני יודע שהיא תחזור אליי ברגע שאקרא לה, אז רק אוהב אותה יותר, כי בלעדיה אין לחיים שלי משמעות.
תגובות