ומשברי חיי צפו על מי מנוחות,

כמשי טהור, כתפילה חרישית.

עת יהום לו הסער וגלים בדוכים,

עת עולם ומלואו יתכנס בדמעה,

שתסלול את שבילה מעיני על פניי,

שתאמר את הכל גם מבלי להסביר.

ומילים לא אומר, לא אחרוז חרוזים,

אף אם יתנוצצו מילותיי בהילה כשרפים,

אין שום טעם בזה, הרי איש לא יבין,

מהי באמת עוצמתה של שתיקה,

דומיה, תהילה.