בית הזכוכית

נולדתי בו בבית הזכוכית, ובו ביליתי את שנות ילדותי. לא רציתי למות באותו בית, שאפתי למרחבים, אך את פתחו לא ידעתי. 

מיום שנולדתי הייתי מוקף בהם - בששת הברנשים שסביבי : 4 מארבעת הצדדים, אחד מעלי, והששי למטה מתחתי.  המעניין היה שקצב גידולם תאם את שלי, והם דמו זה לזה  כשתי טיפות מים. את פרצופי שלי מעולם לא ראיתי. נסיונותי הפזלניים לדעת מי אני - עלו בתוהו. רק את קצה אפי יכולתי לראות. ידי עזרו לי קצת, וכך ידעתי כי יש דמיון מה ביני לבינם - גם לי עיניים, אוזניים, אף ופה כמותם. תמיד רציתי לראות את עיני, את ההבעה שבהן ואת צבען - שלהם היו כחולות. היתה ביניהם התאמה מושלמת לא רק בפרצוף, אלא גם בתנועות  כאילו יד נעלמת היתה אחראית לתנועתם. לשבעתינו היה מכנה משותף אחד - הזמן : תמיד בעת שהייתי מרים את ידי, היו גם הם מרימים אותה ותמיד לאותו גובה. תקופת מה עורר בי הדבר ספיקות : אולי גם אני כמותם? אולי גם אני איני אלא אחד משבעת הגמדים?  אך לא - הרי הם היו בדיוק הפוכים ממני, בעוד שאני הייתי מניף את ידי השמאלית - היו הם מניפים את ידם הימנית, לא ייתכן, איני כמותם.  ועוד הוכחה : כשהייתי מתקרב אל אחד מהם, היה חבירו שמולו מתרחק ממני - ואם כולנו אותו דבר הרי שעל כולנו להתאחד ורק להתקרב או רק להתרחק. 

אין ספק אני שונה מהם, אך מי אני? 

נשבר לי מהם, רציתי להיות לבדי, גם כשעצמתי את עיני הרגשתי כי הם ממשיכים לנעוץ בי מבטים. לשווא טרחתי לחפש את הפתח – הבית היה סגור לחלוטין. רציתי להורגם אך לא ידעתי איך.

התחלתי לדעוך, הייתי יושב שעות במקום, דומם, חושב. ואז, בוקר אחד, היטחתי את אגרופי הזעום והזועם באחד מהם, וראה זה פלא : הוא ניסה להתגונן ושלח אף הוא את אגרופו (השמאלי) – אך בו ברגע שאגרופינו נפגשו – הוא התנפץ לרסיסים, ופשוט נעלם. נשארתי כעת עם חמישה, ולאחר עוד 4 הטחות אגרוף כאלה, נותרתי עם האחרון, זה שתחתי – זה שראשו היה תמיד הרחוק ביותר משלי.

הנפתי את עקבי לנפצו אף הוא, אך קול פנימי זעק בי בעוד מועד – אתה שומט את הקרקע מתחתיך, ואתה הרי מוכרח לעמוד על משהו. ההיסוס היה לשבריר שניה, לא יותר : הרי כל חיי רציתי להיפטר מהם, חתרתי לשווא אל החופש, ועתה תוחמץ ההזדמנות?

הנחתתי בכוח את עקבי המונף באויר. נשארתי אני לבד – אני...