ובערב שהיינו עצובים הדלקנו את הרדיו הקשבנו לשירים השקטים לא למדנו דבר חדש אז נשארנו דומים ואת שאלת למה אין ווגאס, שנוכל לרוץ אליה בלילות להמר על מה שעוד נותר שאלות פתוחות, דרכים ארוכות זה בינינו עכשיו כמו סיפור אהבה נטול הגנה חיפשתי אותך בין האנשים פנים זרות, עיניים מוכרות מביטות בי מחפשות רחמים ועל הכביש בין כאן לכאן יש משהו זר אותו אי אפשר להפיג לעולם אנשים זרים מביטים עלינו ממקומות רחוקים אנחנו יכולים לזהות את הפחדים הם מסתתרים בין העיניים שהיינו עצובים לא חיפשנו דבר להגשים גם בווגאס יש מישהו אחד שתמיד מפיל את הקוביות על הצד הנכון ואז מסתובב בחרדה אנחנו היינו שם, זרקנו את עצמנו מכול המדרגות ואת שאלת למה אין כאן ווגאס שנוכל איתה לחיות חתונות קצרות, משהו כחול ישן מלונות פאר, ובחצר האחורית משהו אמיתי מתרחש לא משנה דבר זה תמיד אני ואת ואחר כך משתנה לפי הקצב לפי הזמן תביטי בתמונות אלה אנחנו שמחייכים כמו שני ילדים שסיימו תיכון, והולכים לכבוש את הדרכים שהיינו עצובים השארנו מכתבי פרידה על השולחן ארזנו את המזוודה וטרקנו את הדלת לא ידענו אם מבושה או כעס מה מעכב אותנו באמצע את צחקת חיכיתי חיוך יבש תמיד יכולנו לברוח, לשחק על הכול ולחשוב שאין כללים לא היתה זמן לאירוניה, או לכוונה ראינו אנשים מחפשים עבודה וחנויות שכתוב עליהן להשכרה עמדנו שנינו, בשתיקה שאלת למה אין כאן ווגאס להביט באורות הנוצצים, לדמיין לרגע שאנחנו אחרים היינו גומרים הכול ונוסעים בחזרה העיניים, המגע יש בך משהו, שמשאיר אותי שלם גם אחרי הימור גרוע, גם אחרי שהולך נאבד אני מניח את ידיי על כתפייך, מקרב אותך אלי אנחנו נוסעים, ומהחלון רואים מדבר מאפיל בלילות, רגע לפני שהיינו נרדמים היית שואלת אותי, למה אנחנו לא בוואגס אפשר להיוולד שם בבוקר, בלי לזכור את הלילה חייכתי, אנחנו נולדים כול יום מחדש בלי להרגיש