בשנים המוקדמות יותר של חיי ידעתי עזיבות, הרי עברתי בין 4 מדינות (ישראל-תאילנד-קוריאה-ישראל) ב4 שנים, בטח לא מוצלח מדי לסביבה בטוחה לילד - אבל את הנעשה, הרי אין להשיב וגם אין דבר. קורה. אבל בשנים האחרונות, למעשה מהעזיבה של ג'ני - שהייתה חלק משמעותי בחיי במשך 3 שנים גדושות ארועים וחשיבות ופתאום עזבה, לנצח, בלי כרטיס חזרה ובלי דרך לתקשר. היא אומנם באה לביקורון (לא ביקור מולדת, יש לה הרי מולדת חדשה) אבל זה לא היה זה. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי מהי פרידה. אין דרך אחרת לנסח את זה מאשר לאמר שחלל גדול נקרע ממני. אני מהמאמינים שכל בן אדם הוא בר החלפה, ואכן - אני לא מתגעגע אליה בצורה פרטנית, למעשה, עיכלתי כבר שג'ני הייתה מבחינתי בין השנים 2001-2003, ממש כמו מצבה. והיא הייתה מצבה ראשונה ומלכותית בבית הקברות הפרטי שלי. אולי יש כאן מקום לצוטט משיריה של ורד מוסינזון שהשכילה לתאר פרידות שכן אבדה רבות בדרך, אבל זה יסיח אותי. יש לציין שעזבתי בית ספר והשארתי המון מאחור, אבל הפרידה הזו הייתה מדכאת ועצובה, אבל לא הייתה בה תחושת מוות אפורה שכזו. לאחר מכן עזבו גיא ומאיה את על"ם והפוך, שם אני מתנדב. הדרך הטובה ביותר לתאר עד כמה הרגשתי עצוב היא שקניתי לכל אחד מהם את דיסק הבכורה של סוזן ווגה, מהאלבומים שגורמים לי למלנכוליות נוראית. לילך הודיע שהיא מפסיקה להדריך אותנו. את הבשורה קיבלתי קצת אחרי שהבנתי שהיא אוזן קשבת, אבל אוזן אטומה, חברה למקצוע, אבל לא חברה, אשת אמונה, אך אין לתת בה אמון, ובעיקר מדריכה שלא מטווה דרך לחניך שהיא לא מחנכת. בקיצור, היא הפכה להיות משהו... כמעט נורמלי. נילי, שהייתה עובדת הערב במהלך שנתיים איתי הודיעה שהיא נוטשת עם בן זוגה לחיים ועכשיו מיכל ארזה לחצי שנה שהיא בעצם כל החיים כי כשתחזור כבר מתחילים להיפרד הדרכים. אתמול לילך הודיעה על עזיבה כללית. בדרך היו אין ספור עזיבות קצרות וקטנות. התחושה הכללית שלי היא שכל דלת חורקת גורמת לי לבכות, וכל דבר קטן ממוטט אותי. בקיצור, באמצע המבול הגדול כולם מחליטים לנטוש את הספינה. זה בכלל לא סיפור ולא מסה ולא כלום. זה סתם מאוד עצוב.