ולא היה יום שלא היה ר' טוביה יורד לחצר ביתו ומעלה מתיבת הדואר ארכאית היומין את 'עיתון היומי'. לא נכתב פה כן, אלא מפני שכך היה רבי טוביה מכנהו. וגם ימים בהם הרגיש ר' טוביה שלא בטוב ולא היה יכול לירד ולהביא העיתון, היה אומר לבנו או לאשתו או לאשר עמו באותו הבוקר: גש נא אל החצר והבא משם את עיתון היומי. שכן היה רגיל לומר. אחר שכל בוקרו של יום קם היה ממיטתו לשיעור דף-היומי, שעה בה קמים רק מחלקי חלב, ואף זה היה בדור בו עבדו מחלקי חלב, אבל כיום אין אשר קם בשעה הלזו, מלבד ר' טוביה. ר' טוביה, וכמובן, חבריו לשיעור דף-היומי. וכשם שמעולם לא עלה בדעת מאן-דהוא לקרות לאותו שיעור 'שיעור הדף היומי', או כאשר ישאל אדם לרעהו אודות דף היומי לעולם ישאלהו בכך, לאמור: האם כבר למדת היום הדף-היומי? או כאשר יֵדע שאותו אחד ודאי למד, ישאלהו היאך הבין פשטו של תוספות פלוני בדף-היומי, אך לעולם לא יאמר לו: בוא עמי לשיעור הדף-היומי. כך מעולם לא קרהו ר' טוביה ל'יתד' – 'העיתון היומי', אלא עיתון היומי. שכן היה ר' טוביה, מדקדק בתיבות שהוא מוציא מפיו כשם שמדקדק במעשיו. תאמר: ובמה היה ר' טוביה מדקדק במעשיו? תיתי לך. כי מעולם לא זרחה השמש על ר' טוביה שעה שעיניו עצומות. שזהו סדר יומו, אין עבורו חילוקים של שארי בני-אדם בין שעון החורף או שעון קיץ. ר' טוביה קם מאליו שעה שהוא מרגיש שהיום עומד להקדימו. יש שיאמרו שאין זו חכמה, כי ר' טוביה אדם בא בימים הוא. ודרכם של זקנים הבאים בימים לנפול מוקדם ממיטותיהם. אך לא הרי ר' טוביה הקם משנתו, כהרי זקנים אחרים שאין מסוגלים להמשיך לשכב על ערשם כאשר ישמעו בחוץ זמר ציוץ הציפורים. שר' טוביה, עוד שנים בהם היה עול לימים היה הוא מעורר השחר, עת היה עוד מתגורר בקריית אתא, כשעוד קרו שְמָהּ 'כפר אתא', על-שם בית המלאכה הגדול לכותנה שהיה בְּשָם. שכן ימים ההם, לא היו הערים גדולות דַיָּן שייקרו בתי המלאכה שבהן על שמן, וקראו שם העיר לפי בית מלאכה גדול שבה. *** סיפורים רבים היו לו לר' טוביה משנים מרובות הללו, בהן ראה שחרו של יום בדרך לבית הכנסת, לשיעור דף-היומי שקודם התפילה. שבכל אור הבוקר מתעורר ר' טוביה מאליו והרי הוא קם מייד על רגליו, מנער גופו ונוטל ידיו והנה הוא מטוהר להתחיל לעסוק בעבודת יומו. ראשית יעמוד ליד השולחן, באותה התנוחה מדי יום ביומו, כמו כפה עליו אחר את העמידה באותו המקום. ומברך הוא בלחש את ברכות השחר. לאחר מכן ניגש אל קומקום המים ומרתיח עבורו כוס או שתים או שלוש לקפה של שחרית, ובתוך כך יורד לחצר הבית ומעלה את עיתון היומי מתיבת הדואר שדלתה חורקת עליה תמיד, עוד מזמן בו היתה תולה על דלת הבית בקריית אתא. דומה היה ר' טוביה בשעה שקורא עיתון היומי כמו קורא אחד מאותם עלוני פרשת-השבוע שאין לאיש חפץ בהם. שלא היה קורא עיתונו של יום מחמת שעניין היה לו במה שהתרחש אמש. אלא אך משום שבנו, בכורו יקירו כיבדהו במינוי לעיתון. ונראה שיותר היה חשוב לבנו שיידע אבא שהוא חפץ לכבדו מאשר שיכבדו באמת במה שיעניק לו דבר המועיל לו. יען כי היה ר' טוביה מתאונן כל השנים על אלו המוציאים כספם על עיתון. והא ניחא אם מוציאים כספם עליו, אך מה יבלו שעותיהם בקריאת חדשות ששעה קלה תפוג תוקפן ולא יהו ראויים אפילו לעטיפת דגים מלוחים. ומכיוון שתכלית מינויו על העיתון היתה למען יידע כי בנו חפץ בכבודו ולאו דווקא למען ירגיש מכובד, לא היה יכול ר' טוביה לומר לבנו מאומה. כי איך יַראה פניו כמי שלא הצליח בנו לכבדו, שעה שזו היתה מטרת המינוי שעשה לו בנו בכורו יקירו. תאמר: אם-כן, יקרא בעיתון אימתי שבנו מגיע עליו, ולא יטריח עצמו כל השנה בגלל אותו כבוד מפוקפק. אם עמדת על שאלה זו הרי שלא עמדת עדיין על דמותו של ר' טוביה. כי כל ימיו בסדר ראוי ומדויק להפליא. ובלתי אפשרי שישתנה עליו סדר יומו רק מפני שבנו מגיע לבקרו. אחר שגמר את כוס הקפה לאותו הבוקר, ממילא נגמרת גם קריאתו של עיתון. ור' טוביה נפנה לעסקיו האמיתיים. עשרות פנקסים היו לא לר' טוביה. פנקסים של שחרית ושל בין הערביים ושל ערב חג השבועות. כמין אלפונים היו. אלפונים על שום שדפיהם מחולקים לפי סדר א"ב ואנשים משתמשים בהם לרשום מספרי הטלפונים של ידידיהם. ולא מפני שרשם את דבריו לפי סדר הלזה השתמש באלו. רק משום שהיה רגיל בהם מִתמיד. בכל שחרית ובין הערביים וערב חג השבועות היה יושב ר' טוביה על שולחנו כשלפניו פנקס מן אלו, והיה רושם בו, ואיש לא היה יודע מה היה רושם בהם. אף שמות לא נתכנו להם, לפנקסים אלו, רק 'פנקסים של שחרית ושל בין הערביים ושל ערב שבת'. כי רק באותם הזמנים ראוהו יושב ורושם על פנקסיו. אך ייתכן והיה כותב בהם בזמנים אחרים, אם-כן אין מן העניין לקרוא להם כן. כך, או שמא לא כך, היו מפצירים בו בניו תמיד. וכשנעשו גדולים מֵהפציר, שלחו ילדיהם הקטנים להפציר בו שיראה להם אחד מן אותם הפנקסים, או לפחות יגלה בפניהם מה הוא רושם עליהם. אך ר' טוביה מעולם לא הסכים. *** היה יושב ר' טוביה על פנקסיו כעשרה רגעים בכל בוקר ורושם משפטים ספורים. ולאחר מכן לוקח את שקיק תפיליו תחת בית שחיו וצועד לאיטו לבית הכנסת, לשיעור דף-היומי שקודם התפילה. כך עשה כל ימיו, גם בהיותו בקריית אתא, רק בית הכנסת הוא שנשתנה. כי אחר שעבר לדור בירושלים, החליף שיעור דף-היומי שבבית הכנסת פא"י בקריית אתא את מקומו ועבר לבית הכנסת 'זופניק' בגבעת שאול. שלשם עקר ר' טוביה. עשרה רגעים אלו בהן היה רושם בפנקסיו, מלכתחילה כן היו. אך מאוחר יותר, משום מעשה שהיה, הוסיף להם ר' טוביה שש דקות למען כתיבתו הזו. ומעשה שהיה כך היה: לפנות בוקר אחת, שעה שיצא ר' טוביה אל הרחוב הקריר משעה שכזו, פגש בדרכו אדם זר שעצרו מדרכו. ברנש שאינו מרגיש את פעימות מצפונו כאשר הוא מלסטם את הבריות, גם לא כאשר יעשה זאת בשעת בוקר מטוהרה שכזו. קרא לו הלה ובקולו היתה מידת תחנונים, מאלו הנשמעות בקול אדם הנזקק לסיוע. ר' טוביה מפנה את ראשו לכיוונו ושואלו למה הוא נזקק, הלה מספר לו כי אביו חולה מאוד ויש צורך לפנותו לבית חולים, אך אין המעות בכיסו והוא נזקק לחמישים שקלים. ללא צילה של חששנות, אף בלי להרהר מדוע לא יזמין הלה אמבולנס, כדרכם של אנשים שאבותיהם אינם מרגישים בטוב ויש צורך לפנותם לבית החולים, הוציא ר' טוביה מכיסו שטר של חמישים שקלים ופשט לפני הברנש. 'לבריאות אביך', הוא איחל לו, והמשיך בדרכו לבית הכנסת. רק למחרת ידע ר' טוביה את אשר רימהו ברנש זה. כי בבוקרו של יום המחרת קם ר' טוביה לבית הכנסת, כמנהגו, ושוב ראהו לאותו ברנש שקרוב ונראה שאינו עוקב אחרי קרבנותיו מדי יום, ושנה זה ואמר לו כי דרושים לו חמישים שקלים למען ייקח את אביו הדאב לבית החולים. ומשום שדרכם של אבות להתייסר לעתים גם בוקר אחר בוקר, אך אין דרכם לברוח מבית החולים בליל שבין האחד למשנהו, הסיק ר' טוביה שהלה רימהו והמשיך בדרכו לבית הכנסת, מאושר על שלא הצליח אותו הברנש לרמותו שוב. ומאז אותו היום, היה ר' טוביה מוסיף שישה רגעים לכתיבת אותם הפנקסים כדי שלא ייתקל שוב באותו ברנש מפוקפק בצאתו לבית הכנסת. *** נהגים נבדלים היו לו לר' טוביה בעת כתיבתם של הפנקסים. שהרבה נתגלגל עד שהחל לכתוב בהן. ולא כל פנקס ראוי הוא לכתיבה, ולא כל שעה ראויה לה. אבל עניין זה האחרון, דומה וכבר נזכר. ואף שלא ידע אי מי, מה תווה ר' טוביה על אותם פנקסים, ידעו כולם צורתה של כתיבה. שבכל שחרית ובין הערביים וערב שבועות היה נוטל את הפנקס ממקום מחבואו ומכניסו לחדרו ושם מסגר עצמו. ואילולא שלכל נערות נלווית סקרנות ומשובה, ובהיות בניו נערים הציצו בחורו של מפתח לידע מדוע הינו מסתגר בשָם, לא היה נודע דבר הפנקסים. ואחר שנודע הדבר, היו כולם תמהים מה לו לר' טוביה דווקא בזמנים הללו. ובשלמא בבוקרו של יום ובבין ערביו, דרך היא שאין לאנשים מה לעשות עם זמנם והרי הם אוזלים ומחפשים למלאות את זמנם. אך מה לו לר' טוביה דווקא בערב שבועות עם אותם הפנקסים. שמא תאמר גם ערב שבועות הינו זמן שכולם בטלים בו. לא כן הוא, אלא היה ר' טוביה הולך ממשימה למשימה. שבעת שאשתו עודה חיה, היתה שם ידו לסייע לה בכל אשר יכול. וכאשר נפטרה עליו הלוא ודאי היה עסוק לעשות הכל לבדו. ומלבד זה, כיהודים רבים אחרים, מנהג של קבע היה לו, לישן בליל שבועות איזה זמן. ואף שמחמת בריאותו לא היה ניעור כל הליל, לא היה מבטל את שנת הצהריים של ערב שבועות. שכמו שנהגו להיות ניעורים בליל, נהגו גם לישן ביום שקודם לכן. וכבר אמרו החכמים על ערבו של יום-הכיפורים, כי כל האוכל בו מעלה עליו כאילו צם תשיעי ועשירי. וכמו כן יש לחשב גם בליל חג הלזה, בו מדירים יהודים את שנתם מעיניהם, שכל הישן חמישי מעלה עליו כאילו ניעור בשישי ובשביעי. ואדרבה, הרי הוא עדיף על הניעור רק בלילה של שבועות. ואחר כל אלו הטרדות, מצא לו ר' טוביה זמן דווקא בערב חג מטופל שכזה לכתוב לו דברים בפנקסו. ויהי לפלא. *** שנת זו, ה' אלפים התשס"ד היתה שנה מיוחדת לר' טוביה. שנה בה מלאו לו 84 שנים. והיה מתפאר לאורכה תמיד על הגיעו דווקא לגיל כזה. לאמור: 84 הרי הוא נוטריקון של דף, וברוך שם השם אשר הגיעו עד שנה המסמלת מהותו של היהודי, לידע דף גמרא. או כאשר היה אומר הדברים לחבריו ללימוד דף-היומי היה מסב העניין לרמז על הקפדתו ללמוד ה'דף' שבכל יום. כך וכך, היתה זו שנה נשגבה עבור ר' טוביה. אתא חודש ניסן ור' טוביה אינו מרגיש בטוב. ואין זו הרגשה שלא בטוב המעכבת מלירד ולהביא את העיתון, אלא כזו הגורמת לבניו לאשפזו בבית החולים בשל דְבָאו. אך הנה מצבו הולך ומשתפר. ובערב חג המצות הרי הוא חופשי לביתו לעשות החג עם ילדיו ולרוות נחת מנכדיו. ושעה בה הוא קורא את פרק של 'עבדים היינו לפרעה במצרים וגו' עיניו נמלאות אגל. והיה הדבר לפלא בעיני בני המשפחה. כי ידעו כולם מדוע ועל מה בוכה ר' טוביה דווקא במילים הללו. שאין כמותן להזכיר לו את אופל אותם הימים ואת בני משפחתו שנכרתו כולם בידי הצוררים ההם שלא ידעו רחמים מה הם. ואף לא אכזריות מה היא, שהיו רעים מכל אכזריות וגרועים מכל מה שיכול אדם להעלות בדעתו. אך על כל זאת, נפלאו כולם שהרשה לעצמו להתייפח בפני הנוכחים. כי ידעו אשר מעולם לא דיבר ר' טוביה על אשר אירע אותו באותן שנות אופל. ומה ראה על-כן להתייפח דווקא כעת. נראה היה כי הוא חפץ לספר דבר מה, אך לבסוף ניחם ועצר בעד עצמו. בבוקרו של חג הרגיש ר' טוביה שוב שלא בטוב ונלקח בעיצומו של חג לבית החולים. שלוש יממות שהה ר' טוביה שמה, בבית החולים. ובבוקר יום רביעי של חול המועד נם עמו בבית החולים בנו בכורו יקירו. והנה, עוד טרם עלה עמודו של אור, עורר ר' טוביה את השחר, ובנו הניצב לידו שהרגיש בתנועותיו, ושאלו מה לו כי יקום בשעה כה מוקדמת. ור' טוביה מסתכל בו בעיניים תמהות; מה לי? אמנם שאין יוצא בחולו של מועד עיתון היומי, ואף אי אפשר לכתוב דברים בפנקס, אך הלוא ישנו שיעור דף- היומי. ורק כשאמר מילות הללו עמד ר' טוביה על מצבו ונזכר איה הוא נמצא. ובמבט רפוס נשכב שוב על מיטתו, מביט בעיניו של בנו בייאוש ונראה שיודע לבדו את ימיו הנותרים. ומה יהא על ערב חג השבועות. נזכר ר' טוביה בכאב-פתאום. ומי יכתוב תחתי בפנקס? לא. הוא אומר, ומביט בבנו. אתה תיסע כעת אל הבית ותביאהו לפנקס האחרון שעוד לא נמלא בכתובים. ובנו ממלא למבוקשו. לראשונה הוא נגלה אל מקום המחבוא שם החביא ר' טוביה את עשרות פנקסיו הכתובים בכתב ידו הצפוף. וחריטת העט מן עברו האחד של העמוד מתרועעת עם חריטת העט בצד האחר ונעשים הדפים גסים למגע. וכאשר יתבונן בנכתב יבין פתע איה נעלמו הסיפורים כולם על אותם ימי חושך. אשר כולם נתכנסו כאן בפנקסים, בכל שחרית ובין הערביים וערב חג השבועות. אין די זמן להתבונן בפנקסים. והוא נוסע כשבידו הפנקס האחרון שניצב בראשית כולם אל עבר בית החולים. ר' טוביה עודו יושב על כסותי מיטה הירוקים של בית הרפואה. עמוד השחר טרם עלה, והבן מגיע עם הפנקסים. ר' טוביה מביט בהם בתוחלת ומסתכל אל עבר הבן. ומי יודע מה יהא בערב חג שבועות הקרב. ור' טוביה מבקש אליו עט, ודווקא עט כדורי עב. לא אלו החדשים הנובעים, למען יחרוט בדף, ושני צדדיו יהפכוהו לאחד. כי הלוא פנקס בעצמו אינו אחיד, וכל מהותו היא היקבצותם של דפים נפרדים, ורק זה אשר יהפוך את הפנקס לאחד. אחד מיוחד. הוא מתיישב, וייסוריו מענים אותו. אך הוא לא נשכב. נראה כמנסה לתפוס בכאב, לחושו. ורישומיו נותרים צפופים כפי שהם בשאר הפנקסים. וכפי אשר נכתבו על גב השולחן בבית. והנה לפתע יפסוק מכָתבו, וְייקחהו לפנקס וְיראה לבנו. "1944. כמו צעירים יהודים רבים, גם אני נלקחתי לעבודות הכפייה – עבודות פרך – במסגרת מחנות העבודה ההונגריים ('מונקה-טאבור'). עברנו ממחנה למחנה, עד שלבסוף, בשנת הוצבתי בחטיבתו של הרוצח הידוע לשמצה, הסרן מורדנו. רוב הממונים עלינו היו חיילים הונגריים פשוטים. באותה תקופה שכן המחנה שלנו ביער, ליד בֶּרֶצְק – סקייפיד. בחוץ קור הונגרי עז, ואנו קופאים בתוך הפחונים הקטנים שהוצבו לנו למען ננוח מעט מעמל היום. ליל חג השבועות היה אז. ביום, בערב חג השבועות, הסרן מורדנו החליט כי רואי שיהיה המחנה נקי לגמרי, היתה בו מין אובססיה לניקיון ואותה הטיל עלינו, כך מצאנו את עצמנו באותו ערב חג השבועות סורקים כל פינה וחור במחנה ובקרבתו, למען לא יישאר זכר ושמץ ללכלוך שהוא. הנקיון הסתיים בשעת ערב מאוחרת, ואנחנו סוף-סוף נשלחנו לפחונים העלובים למצוא מזור לעצמות הדואבות מן הקור האיום או מן העבודה הקשה או משניהם יחד. ובשעת ליל מאוחרת, לילו של חג השבועות נשמע קולו של המפקד. צעקותיו נשמעו ברקע המחנה והעירונו, אך לא היינו צריכים להן, בתוך רגע הגיעו חיילים הונגריים לפחונים והעירו את כל הישנים הדואבים. כולם. 'המפקד רוצה לראות את כולם בשטח הגדול שבמרכז המחנה", הם אמרו. קמנו כולנו בחופזה, כשאנו רועדים מקול צעקותיו של מורדנו הנשמעות כה ברור בלילה הקפוא והשוקט. התברר כי הוא מצא באחת מפינות המחנה גבעול קש קטן שהצית את זעמו; 'היאך לא שמתם לב לגבעול כזה, ולא אמרתי לכם לנקות את כל המחנה?' ואנו נותרנו דוממים, זה לא מצא חן בעיניו והוא החל לצעוק. ובסופן של צעקות העניש אותנו בזאת: 'תצאו כעת כולכם ותערכו לוויה לזה הגבעול, מסביב המחנה הגדול'. וכך, בליל שבועות, שעה בה היינו אמורים להקיף בימות בתי-כנסת, עם ספרי תורה בידנו, ליווינו את הקש למנוחתו האחרונה, מסביב ליער. בסופו, בהוראת מורדנו כרינו בור גדול כשידינו מכחילות מקור, וגופינו מט לנפול, וקברנוהו לאותו הקש. ומן אז ועד היום, בכל ערב שבועות קיבלתי על עצמי לכתוב אליי סיפור זה, למען יהיה זכר בלבי. בלבי בלבד, ולא בלב בניי וצאצאיהם". *** השחר עוד טרם האיר אורו הראשון. ור' טוביה נרדם. נרדם בטרם עלה השחר. והיה זה יומו הראשון שלא העיר ר' טוביה השחר. והשחר אף הוא לא העירו. ולמחרת, ביום רביעי של חול המועד, ליווהו משפחתו וקרוביו אל מנוחתו. וכבוד גדול עשו לו. לזכרו של סבא.