בפעם החמישית ברציפות הצלחתי לבצע קפיצת ראש מושלמת מן המקפצה הגבוהה. לא היה מאושר ממני ברגע זה. את תחושת הנצחון שמרתי לעצמי. שחיתי אל שפת הבריכה וצללתי פעמיים וכשהוצאתי את ראשי התענגתי על קרני השמש המשתקפות בשולי המים כמליון יהלומים של אור. איש לא יצליח להרוס לי את גודל השעה, חשבתי לעצמי. האמנם? הוצאתי את פלג גופי העליון מן המים והנחתי את זרועותי לרגע על שפת הבריכה החמימה, ואז, מבלי כל אזהרה מוקדמת, נתקלתי במבטו המלגלג. הוא ישב על הכסא הנוח מולי, מפגין גוף שרירי המקדים להתפתח, ולצידו עוד חבר. שניהם למדו אז שנתיים מעלי בחטיבת הביניים, וניכר היה בהם מייד שהנה מצאו את הטרף היומי כדי להתעלל בו מעט. "שלום" אמרתי ביראת הכבוד המתבקשת, השמורה רק למורים ולתלמידי הכתות הגבוהות. "שלום!?" ענה לי בזלזול. "אתה רואה את הפעמון שעל ראש הכנסיה שם ממול? - לך תתלה את עצמך שם במקומו ואחר כך תגיד שלום!" לא. לא הייתי זקוק לפירוש רש"י כדי להבין את עומק העלבון. הוא מצא לו דרך להתפאר בגופו המפותח ובחזהו המשולש, על חשבון גופי הפעמוני המאחר להתפתח, וכתפי הצרות עוד יותר ממותני, וזאת בנוכחות קהל לא קטן. נאלמתי דום. צללתי ארוכות במים הקרים. גם הם לא הצליחו לצנן את עלבוני הצורב. שנים ארוכות ליווה אותי עלבון הפעמון. עם הזמן התרחבו גם הכתפיים, אך לא די בכדי לשאת את גודל החרפה. שנים רבות הרהרתי לעצמי עד כמה אכזרית יכולה להיות אמירה שחצנית אחת הנאמרת במשובת נעורים של גיל ההתבגרות. שלושים שנה חלפו. גם זכרונו של העלבון הצורב הלך ונעלם. באופן כמעט בלתי מוסבר חזרתי אל הספורט האהוב עלי מנעורי- אל בריכת השחיה, והקפדתי לשחות בכל יום באובססיביות קילומטר אחד ולפעמים גם שניים או שלושה. משהו בתת המודע דאג להזכיר לי להילחם עד חורמה כדי ששוב לא תידבק בי גזרת הפעמון הידועה לשימצה. ואימוני השחייה אכן עשו את שלהם. זה היה ביום שרבי של תחילת יולי. חציתי במהירות את אחד מרחובות העיר כאשר דמות כבדה ומתנשפת התקרבה לעברי. לא יכולתי לטעות. זה היה הוא. מאז התיכון לא ראיתיו, והשנים מן הסתם נתנו בו את אותותיהן. הוא גידל כרס עצומה, ולעומתה כתפיו המדולדלות רכשו גיזרה צרה וגבנונית. האסוציאציה הפעמונית פשוט התבקשה מאליה. למעשה, חשבתי לעצמי, מעולם לא נתקלתי בדמות המזכירה פעמון רחב שוליים יותר מדמותו ההולכת וקרבה. בקושי רב הצליח לפלס את דרכו לאורך המדרכה התלולה, והוא כולו מיוזע ומתנשם. לא. לא היתה בי תחושת נצחון. גם רגשי נקמה לא קיננו בי. צר היה לי עליו. צר היה לי מאוד לראות כיצד חולפת לה תהילת נעורים ואיך שגלגל מסתובב לו. אילו רק הייתי עכשיו על שפת הבריכה, הייתי ודאי צולל לתוכה ארוכות ושוכח הכל. עברתי במהירות לצד השני של הכביש.