שוב כואב לך, ואתמול בכית, יופי, גמרת את המיכסה, פעם הבאה תחשבי פעמיים.. אז רע לך, וגם רע לך, וגם רע, אם מישו חשב אחרת.. והעולם הזה לא ממש שאל אותך לפני, אז שכחת להתכונן, ואת יודעת, מי שלא טורח בערב שבת, אז מה את מתפלאת? שניה, את מתפלאת? כבר מזמן הפסקת עם זה, את יודעת, לפעמים יש לך תחושה כאילו ההוא שיושב שם ומחלק צרות לאנשים נורא אוהב את השם שלך, אז מוסיף לך כמה, כל המרבה הרי זה משובח, הא? אז נשברת, והמבט שלך בעינים נכבה, זה לא משנה, עדין צריך להקשיב, את הרי יודעת לעשות את זה כ"כ טוב, אז מה פתאום שתפסיקי? צריכים אותך פה.. ואת צריכה אותו, ושום דבר כבר לא מצליח לעצור את הגל העכור הזה, שנדמה שהוא הגלגל הצלה היחידי ממנו, אבל את יודעת, אסור לך, זה לא טוב לו עכשיו. ואת יושבת פה, בתוך ים הטירוף הזה, בתוך כל המחשבים האלה, ששמו אותם כדי להשוות אוירה של שפיות, אז אוירה יש, והשפיות מזמן נגוזה, ואם צריך לדבר אם מישהו באמת אין בעיה, יש המון דרכים לתקשר בנט. ואת רוצה לברוח לחור הקטן שלך, ויודעת שגם הוא כבר לא שלך, ואסור, ומותר, ואת לא תעמדי בזה, להיות שם, לבד. אז את רוצה, ורוצה, ורוצה, והרצון הזה ממלא את כל ישותך, ואם היו הופכים את החיים שלך לסרט כאן היה הקטע שכולם היו בוכים, אבל זה לא סרט, אלא החיים. ושוב מילים, כי אי אפשר אחרת, והטירוף הזה אופף אותך, אינפוזית מחשבים, שברי מילים, שברי כאב, שברי רגש הכל- שברים. פעם ידעת לכתוב, היום את רק דוקרת, אלפי תיבות של ציניות מרירה, כולל השחזה על חשבון הבית. ושאף אחד לא יתפלא אם ימצאו אותה מתה ממנת יתר, תמיד אומרים שציניות הורגת. אם היתה יכולה לבכות, אולי זה היה עוזר אך עכשיו, יוצאים לה רק נטיפי מילים, הצד החזק שלה, שבמצבה העכשוי הפך להיות די שברירי ובאין יכולת לבכות היא כותבת, לפחות את זה עדין לא אסרו. אז היא תלחץ על שלח, וזה יהפוך להיות עוד יצירה, בתוך עולם של מילים, אז היא נקברת בעבר, ומשאירה צוואה, אך פה היא עוד ניק, יצירה. ואין לה כבר כוח לכתוב, והשריפה בה בוערת, ולואי שמשהו פה היה נשרף. אז בנתיים, באין שריפה בליבה היא תשפוך שם נפט, ותרגיש איך הקרקע בוערת, בתוך ים קרח קפוא.