וואוו, איזה יום חם דווקא היום, החלטתי לבקר את חברה שלי מהשירות הלאומי, בירושלים.. מזמן לא ניפשנו וכבר סוף שנה.. וכמעט לא ניצלתי את הכרטיס הנסיעות שלי (חינם..) (נרדמתי באוטובוס)- איזה פאדיחה.. אני מקווה שלא נרדמתי עם פה פתוח או שנחרתי.. בעצם, אף אחד לא מכיר אותי פה. בדיוק שירדתי מהאוטובוס.. ראיתי מהעבר השני של הכביש את האוטובוס שלי- קו 18. רצתי.. בדרך עברתי ליד האישה הקבועה, שצועקת:" דיר מזל, דיר מזל.." האוטובוס היה הומה אדם.. נשים, גברים, ילדים שנוסעים לבית הספר, אפילו נער, דתי, בערך בגילי, שנתן לאם עם תינוק לשבת.. כל האנשים היו כל כך נחמדים.. אחת הציעה לי לשתות, אחד אמר לי שלום, אפילו הנהג היה לא עצבני... התחלנו בנסיעה התקשרתי לרעות - להגיד לה שאני בדרך אליה.. בתחנה הראשונה עלה אדם.. הנהג ביקש להיכנס פנימה.. לא היה מקום באוטובוס, הוא נכנס במהירות, בלי להסתכל ימין ושמאל... מרוב הצפיפות כמעט לא ראיתי אותו אבל הבחנתי שהוא משחק עם הפלא פון שלו.. ו.. --בום-- רעש עוצמתי בחלק הקידמי של האוטובוס לרגע היה שקט.. הפנתי את מבטי ימינה - קיר אבנים ירושלמיות הפנתי את מבטי שמאלה - התינוק הקטן בוכה- ברוך ה' שהוא חי.. רגע, איפה אמא שלו? חשבתי התקרבתי אליו, חיבקתי אותו. התחלתי לבכות והתעלפתי... ... התעוררתי- בית חולים.. חדר צבוע תכלת עם פס לבן לכל האורך.. הייתי בחדר לבדי, המון מכשירים אף לא אחד ממשפחתי.. רק מיטת תינוק היתה ליידי... לא הבנתי.. התיישבתי במיטה, התינוק הזה.. של האישה הזאת.. ... הייתי מבולבלת.. הם חושבים שהוא שלי, בטח מחפשים אותו התחלתי לצעוק: אחות, רופא.. מישהו ! פתאום שמעתי: רחלי.. זאת היתה קולה של אימי את זוכרת שאת צריכה לנסוע היום לרעות.. אבל.. פתאום הבנתי: זה היה חלום. ברוך ה', שזה רק חלום! כן, אני קמה..