היא קפאה שם בחלל הצר והדחוס, שאליו הגיעה מרצון ובחירה חפשית.
היא היא שהעמיסה על זרועה את החולצה הזעירה עם המחשוף הנדיב. היא זו שפשטה את העטיפה שלה ונידבה את העצבים החשופים שלה להתמודדות מטופשת עם ה...מה זה בכלל? למה לרכוש ולקנות ולצבור ולאחסן ולשכוח ועוד ועוד. תמיד עוד. כל התרבות הזו, שבאותו רגע, תובלה היטב, בדיוק כפי שצריך, עם המוסיקה בווליום הנכון והעשן בעירפול המתאים והנשיפות והדחיפות של כל האנשים האלה. יריד הנחות של שלושה ימים. מישהו מבטיח לה גם הנחה אח"כ, אצל הפסיכולוגית?
בת אחיה האהוב רכשה מעיל שפעם היה עולה על גופה בקלילות ובלי ערמומיות. היום היא מנסה לרמות. היא מותחת את הבגד מול המראה. מכסה לשניה, ומיד גופה מתפרץ שוב מתחתיו. אולי בכל זאת? היא מכווצת כתפיה.
אבל אז הבועה הזו עולה. בועת ברזל כבדה, שנתקעת בגרון, חונקת. כמה שהשמינה, גם הבועה השמינה. הבועה תמיד תקועה. תמיד תעיק. תמיד תגרום לה לבכות.
לבכות זה טוב. אבל הפעם ההורים שם. ובת אחיה מציצה על גופה המנוכר למרות שהבטיחה ש"תשמור לה". תשמור ממציצים. לפני זמן לא רב, הייתה כל כך גאה בעצמותיה הבולטות, עד שרצתה תמיד לחושפם מול כולם. כולם - בכתה. כולם - דאגה. אבל היא התעלמה מן הדמעות והעריצה עצמות.
היא פשטה את החולצה הזעירה ואת הבועה מגרונה ולבשה את צורתה הנוכחית.
לא חשוב. לא קונה היום. היא הסבירה לבת אחיה בקול שבור מעט ובחיבוק שבור יותר. אני אקנה בפעם אחרת.
והן הלכו לקנות שתי חצאיות מיני, ואח"כ לטיול מסכם ביפו. טיולים, למשל, היא מאד מחבבת.
תגובות