תמונה אחת שווה אלף מילים???? תמונה? שווה? אלף מילים? אחת או שתיים, במקרה הטוב, ויתכן שאף לא כך. אני יושב מול הפרח, מנסה לראות, לחשוב, להבין, לעצב ולדבר. הפרח נפתח. פורח. מוציא את עליו, שהיו נחלתו הבלעדית, מקופלים מכורבלים בתוך עצמם, ומציע אותם לציבור. אני נפתח אליו, קולט אותו, חושב, מנסה להרגיש את הפתיחה, להיפתח גם אני ולהעביר אותה הלאה. אבל לא מצליח. סתם פרח. לא אלף מילים, מילה אחת, שלש אותיות, כתמים שחורים על הדף הלבן של המח. רגע של מחשבה ולעבור הלאה לדף הבא. אולי פעם חוקר טבע יראה את התמונה, וישאל את עצמו איזה מין פרח זה היה? אבל גם אותו לא יעניין האופי והמסר, אלא רק הסוג, הגודל, הצבע, המין, המוצא, אזור הצמיחה, כמות המים שניתנה לו באותו בוקר אפרורי, איזה חרקים חיו על העלה השלישי ואיך הוא נראה בהכפלה של 100000. אדם אחר שיפגע בה יתעניין במהירות תריס וסרט, מפתח צמצם, קומפוזיציה, מעבדת פיתוח, סוג מצלמה, גודל וסוג עדשה, פרורי האבק המיקרוסקופיים שהשאירו עקבות על גבי העלה השלישי של הוורד, הסריטה הקטנה שבשני שליש התמונה ולעזאזל, למה הוא הדפיס מבריק!? אדם נוסף, המדבר על עצמו בגוף שלישי, ורואה בראי את כל הגיונות העולם, גם הוא יפגע אי פעם בנייר הצילום הדהה. הוא ישאל בעניין רב אם הפרח היה או שמא משל ? מה משמעות הפרח עלי אדמות? מי ברא אותו? מה קדם העלה או הזרע? אבל הפרח מת, נבל ונעלם מעל פני האדמה. תמונה שווה אלף מילים? אלף מילים כאלה לא יועלו לתמונה כמלוא נימה, הפרח לא ימשיך את תפקידו, ואותו הרגע? עברו כבר רבבות, מיליונים כאלה. השתיקה עדיפה. השתיקה עדיפה. המילים עדיפות. ואולי אני הוא החריג? אולי אני הוא זה שלא יודע לדבר? אולי אני הוא זה שנבל ומת לפני אותם רבבות רגעים? ואולי רק תמונה אחת שווה אלף מילים? התמונה ההיא שנמצאת בקומה השלישית של מוזאון ישראל, זו שכל המבקרים שבחו והיללו. זו שצריך לעמוד בתור כדי להתקרב אליה כדי עשרה מטרים. וכך עם הזמן, לנסות לדבר כבר הפסקתי. לא תמונות ולא מילים. בתור תחליף דקלמתי משפטים נבובים מתוכן. ולאילם גם אין טעם לראות ולשמוע (כמובן חוץ מאותה תמונה שכל המבקרים היללו, התמונה הכבירה, העצומה, מלאת ההוד והדר). ואז פתאום, אחרי שהתרוקנתי מכל רצון, תקווה ומכל המילים והדברים שפעם ידעתי, פתאום התגלגל לידי נייר צילום מצהיב, בצבעים ירוק ולבן. ותוך כדי הסתכלות חסרת מיקוד על אותו נייר, אותו נייר, אותו פרח, קפץ מהדף, והוציא מעצמו את עצמו, גילה את הסודות הכמוסים ביותר שלו, מילא אותי ברגש בלתי מוגדר, ומתוך אותו הרגש, מהמלאות הזו, העיניים הזוהרות, הלב הקופץ, פשוט לא יכולתי להוציא הגה מפי. רק שתי מילים הצלחתי לכתוב על דף שהיה מונח מלפני. בידים רועדות. בכתב חלק. השתיקה עדיפה! השתיקה עדיפה! אולי פעם, אי שם בעתיד, אלף מילים יהיו שוות תמונה.