עכשיו אני חוזר לשם,
מהכיוון הנגדי
כמו שמש שחוצה
את אוקיינוס הליל,
ואופה את הבוקר בתנורי העלטה,
שמש חולצת קרניה
ושולחת ירח מסוקרן
לפטרל ממעל.
גבעות האהבה שלנו
שלא יגמרו לעולם,
עכשיו אני חוזר.
לשם ממעל ניצת הדמדומים.
שהשיטו על שערי ערב, שבושש לבוא.
ערב חגור בפרוכת דובדבן.
ברקמות מלמלה.
אני גשם נצחי
עולה ויורד במרזבי השמים.
וצפירות כוכבים ברכבלי אש
שלא יגמרו-לעולם.
מאת המשורר אברהם שיין
