"ונתנה תוקף קדושת היום, כי הוא נורא ואיום..." החזן מרעיד את הקירות בקולו העמוק. "בראש השנה יכתבון, וביום צום כיפור יחתמון. כמה יעברון וכמה יבראון..." תמיד בקטע הזה של התפילה תוקפת אותי צמרמורת בלתי ניתנת לעצירה וביחד איתה מגיעות המחשבות... "מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו..." על כל אלה שמתו בשבוע שלפני ראש השנה, ימים ספורים לפני יום הדין שבו יכלו לבקש מחילה על נפשם. "מי במים ומי באש..." על המצב בארץ, שבכל שניה יכול להתרחש עוד פיגוע הרסני שבו יאבדו את חייהם עוד אנשים חס וחלילה ובתוכם גם אני. אני... ואז מציפה אותי שמחה, שמחה על העובדה שהנה אני כאן חיה ונושמת, מתפללת להקב"ה שיחוס עלי גם הפעם. שמחה של הקלה, עברתי בשלום את השנה שהייתי בטוחה שזאת תהיה השנה האחרונה של חיי. עוד שנה עברה. מי יתן שיהיו עוד שנים רבות וטובות ממנה...