תפילת גשם מבעד לחלון הסגור של המכונית היא הבחינה בפועל התאילנדי שעמד שם. הימים היו ימי קיץ שלא מן המניין, והמזגן עבד במלוא העוצמה מנסה לטשטש את השרב המהביל שבחוץ במין הפרדה סטרילית של אויר אחר. התאילנדי עמד והתיז מים מצינור על לוחות השיש הלוהטות, נראה כקורא תגר על חדלונם של המצבות מתוך מחשבה שעם מעט מים יוכל להעניק להם קצת יותר חיים. הוא עטה כובע צמר לראשו, כמו הרבה פועלים תאילנדים אחרים, וכשראתה אותו כך תהתה אולי בפעם המיליון, מהיכן הם שואבים את הכוחות לסבול את מגע הצמר על פניהם בחום שכזה. הפועל עמד בין שתי חלקות, והיא לא ידעה להחליט אם הדבר אומר שהמצבה של אורי כבר נשטפה או שמה היא והתאילנדי יפגשו על ידה. היה ערב חג ובית העלמין היה מלא ושקט. היא הייתה בת עשרים ואחת כשהמוות הרג בה משהו מהתום, והמצבות העצימו את רגשותיה הגוססים בהתרגשות מיותרת. השקט הפך לדממה, החום למועקה והיא התכנסה ונאטמה יותר. המזגן המשיך בשלו, מתעקש להפריך תחושות, והאוויר הקר שזרם ממנו גרם לה לפרפרים בבטן. היא פתחה את דלת המכונית והחום הכה בבת אחת, ממהרת להסתתר מאחורי משקפי שמש החלה ללכת תוך שהיא נזהרת בצעדיה בין המצבות. שלוליות אחרונות וקטנות עמדו בשקערוריות הבטון שבבסיס הקבר, והיא הבחינה שלמרות המים, האבק מצא אחיזה עיקשת בחריצי האותיות שעל המצבה. היא העבירה אצבע בתעלות שהאותיות חרצו, מקפידה באל"ף בוו בריש וביוד, תוך התעלמות מלהט האבן. היא לטפה את האותיות, התרפקה על המילים וקראה שוב ושוב לעצמה מתי בא, ומתי הלך לה. כשלבסוף קמה, מחתה את הדמעות שהתערבו להם במליחות הזיעה, הסתובבה והלכה בהחלטיות שבישרה שהביקור נגמר. מאחוריה התאילנדי המשיך לנקות מצבות, ומבטו עוקב תוך שהיא נבלעת במכונית. האוטו התיק עצמו מהחלקה הצבאית לכיוון היציאה, מותיר אחריו ענן של אבק העתיד לכסות מצבות לחות מדמעות ומים. לפני שיצאה עוד עצרה בקבר של אימה. שם, שפכה את הדמעות שנותרו, העבירה אצבע צרובה על אותיות אחרות ושאלה כמו כל פעם את האבן שלפניה כמו גם את עצמה: "למה?" וגם הפעם היא נותרה ללא תשובה. באחד הימים אמרה לה מיכל שאולי המחויבות לדממה של בית קברות לא נותנת לאימא לענות לה, ואולי אימא כן עונה רק בשקט-בשקט כך שאי אפשר לשמוע את התשובה בדממה שכזאת. בערב הדליקה את הנרות ובירכה, והוסיפה עוד "נר נשמה" אחד בשבילו, אפילו שהוא לא בן משפחה. אחר כך ישבה על יד השולחן והביטה בשלהבות שקיפצו במקצב מטורף ולא מוכתב מראש, משל היו אלה הקפות והשלהבות היו הרוקדים. היא לא הלכה לבית הכנסת. תמיד הייתה לה בעיה עם החג הזה - שמחת תורה. הנשים העומדות בעזרה ומביטות במבט בוחן בגברים המפזזים למטה, נראו לה יותר עסוקות ושמחות ברכילות תגרנית משמחות בשמחת התורה. כשהודתה על האמת בינה לבין עצמה, גם לא מצאה טעם בשמחת הגברים. את רובם הכירה, והריקודים של מי שבדרך כלל אינם בדיוק מקושרים ביום-יום לעולמה של תורה, נראו בעיניה מאולצים וכפויים. פעם, לפני שלוש שנים כשאורי עוד היה בישיבה, ממש לפני שהלך לצבא, נסעה אליו לשמחת תורה עם חברה. אז עמדה גם היא בעזרה והביטה בו מוקסמת איך הוא קופץ ורוקד עם ספר התורה. עיניו היו עצומות, ושפתיו מקושתות במעיין חצי חיוך, והיה נראה כאילו משהו מהחיוך הזה דבק גם בספר התורה שהחזיק. כשהביטה בו צחקה ובכתה גם יחד, ולרגע השתוקקה להתחלף עם ספר התורה, ושתהיה זאת היא המחובקת בזרועותיו החזקות והשזופות. מיד לאחר שחשבה כך התביישה בעצמה ובמחשבותיה אלה, אחרי הכל אפילו עוד לא היו מאורסים. על כל פנים, מאז אותו שמחת תורה הייתה מחפשת אותו בין הרוקדים, אולי תראה אותו שוב. אפילו אחרי שנהרג עוד המשיכה לחפש. עד שיום אחד הבינה שעכשיו הוא רוקד למעלה, ואין טעם להמשיך ולחפש בעזרה התחתונה. הכעיסה אותה הידיעה שגם אחרי שהוא הלך, הכל ממשיך "לרקד". בשמחת תורה הקהל צעד בצעדי פיל לקול "תורת השם תמימה". החברים של אורי המשיכו לרקוד בישיבה עם ספרי התורה, ואפילו היא רקדה מפעם לפעם בחתונות שבאו להם לפי עונות משלהם. רק לפני חודשיים התחתנה מיכל, ושם בחתונה לצלילי המחולות והריקודים, חיבקה אותה מיכל חזק חזק ואמרה לה ש"אני מקווה בעזרת השם שעוד השנה נרקוד גם בחתונה שלך". היא חייכה ולא ידעה מה לומר חוץ מ"בעזרת השם בעזרת השם", ולפני עיניה עלתה וצפה דמותו של אורי מחייכת. בסוף התעייפה מהמחשבות ונרדמה על השולחן, על יד הנרות. *** הבוקר הגיע ועמו חוסר הרצון לקום מהמיטה. כך כשהיא שכובה דמיינה איך היא נסחפת למציאות אחרת, ומתוך אותה היסחפות התעוררה למציאות שהכתיבה כי השעה כבר אחרי עשר בבוקר. כשהגיעה לבית הכנסת ההקפות היו בעיצומן. מתוך רצון שלא לבלוט התיישבה לה בפינה על הספסל האחרון והחלה לומר את תפילות החג. היה רעש איום בעזרת הנשים. ילדים הסתובבו ורצו כשהם מחזיקים דגלים ושקיות ממתקים פתוחות, וליד המעקה עמדו הנשים והביטו בשעמום ניכר בנעשה למטה. משסיימה להתפלל וגם ההקפות עמדו להסתיים, היא קמה ממקומה להצצה חטופה של התרשמות בעזרת הגברים. כמעט וכבר שבה אל מקומה כשהבחינה בו. המדים בלטו על רקע החולצות הלבנות של שאר האנשים, וקומתו התמירה רק הגבירה את נוכחותו. הוא ישב על אחד הספסלים וקרא בספר או בסידור ולרגליו היה מונח הרובה. היא נשבתה, לא יודעת להסביר לעצמה מה גורם לה לבהות בחייל שהיא לא מכירה. כוחו של מתפלל מבוגר שהחזיק בספר תורה לא עמד יותר, והוא ניגש אל החייל בעיניים מביעות שאלה. הספר עבר מיד ליד, והמדים הצטרפו למעגל הרוקדים. היא מלמעלה הביטה ועקבה. עיניו היו עצומות, ואולי הייתה זאת יד הדמיון, אך היה בו מה שנראה כחצי-חיוך- כאילו ידע שצופים בו. בסתר ליבה קיוותה למה שלא ידעה מה הוא, וכשהגבאי עלה על הבימה והכריז "יזכור", היא אפילו לא שמה לב. לנגד עיניה עלה חזיון תעתועים, אורי עם מדי חייל וספר תורה. קולות האנשים סביב החזירו אותה ממחוזות עלומים. *** "יִזְכוֹר אֱלוֹקִים נִשְמַת אִימִי מוֹרָתִי שְהָלְכָה לְעוֹלָמָה בַעַבוּר שְבְלִי נֶדֶר אֶתְפָלֵל בְעַדָה. בִשְכַר זֶה תְהֵא נַפְשָה צְרוּרָה בִצְרוֹר הַחַיִים עִם נִשְמוֹת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, שָרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה, וְעִם שְאָר צַדִיקִים וְצִדְקָנִיוֹת שְבְגַן עֵדֶן. וְנֹאמַר אָמֵן ..." ומשם המשיכה לא-ל מלא הרחמים וביקשה ממנו מנוחה נכונה לאורי. היא כעסה מעצם הבקשה "לנוח". כל כך הרבה זמן שהיא עצמה הייתה רוצה לנוח מהכעס, התימהון והגעגועים, שעצם הבקשה לתת מנוחה למי שנח בין כה וכה הייתה לה לזרה. פעם אמר לה אורי שרחמנות אפשר לגלות רק על מי שנמצא מחוץ לך. בזמן האחרון היא שקועה ברחמים עצמיים, ועכשיו כשעמדה עם עצמה, ראתה כמה צדק. היא רחמה על ההורים שלו, על החברים , היא ריחמה על כל העולם שחסר אותו מאז שהוא הלך. ועם זאת כשריחמה על עצמה, הרחמים יצאו מעצמם ולעצמם שבו מבלי יכולת ללכת לשום מקום. היא כעסה. בזווית העין ראתה למטה את המדים. הוא עמד שם כמוה, בהזכרת הנשמות. עכשיו כבר הביטה בו ממש, כאילו יש בסיקור העין כדי להשביע את רעבון הלב. כשסיימו את האזכרה ואנשים ראשונים החלו חוזרים לבית הכנסת, הוא סובב לרגע את ראשו והיא מיד נסוגה לאחור אל הספסל. מבולבלת עמדה לה שם, לא מבינה מה בא לה עכשיו החייל הזה. *** יש לה לתפילת שמחת תורה, קצב משלה, והקצב משתנה מבית כנסת לבית כנסת. כללו של דבר שבכל בתי כנסיות שבעולם משהסתימה לה קריאת התורה והציבור בא לידי תפילת המוסף, מחוגי השעון מקבלים משנה מרץ, וכל זאת כדי להוכיח עד כמה התארכו להם היום והתפילה אל מעבר לחצות. לא יועילו כל תירוצים שבעולם מול הטרוניה הזמנית והלא-מוצדקת הזאת, מכאן ואילך התפילה מאמצת לעצמה קצב מטורף. לבוש לבנים ככהן מכפר, וחמוש במנגינה מרטיטה אך נחפזת שהוסר ממנה החן והטעם, הרעים החזן בקולו בתפילת הגשם. מקודם לכן שמה לב לקרני האור שחדרו בעד החלון הצר והארוך של בית הכנסת, ונשברו על הרצפה ועל נעליו האדומות של החייל. האור הבהיר התחלף לו באפרוריות תואמת את תפילת הגשם, ואזכור המים מפיו של החזן הזכיר לה את המים הנוטפים מהמצבה של אורי. במין אובססיה מטורפת המשיכו מחשבותיה לשחק בין אורי והחייל שלמטה, עוקבת אחרי תנועותיו, בוחנת את חיתוך השפתיים ואת קמטי המדים. "בעבורו אל תמנע מים" חזר הקהל שוב ושוב, והיא שתשומת ליבה רק לחייל שלמטה, שאלה את עצמה בעבור מי. היא לא חיכתה לסיומה של התפילה, רצה בשיגעונה במדרגות כדי להקדים אותו בצאתו, אולי לכשתראה אותו מקרוב תיפתר לה חידה, שהיא עצמה לא ידעה מה היא. שקית ריקה לידה דגל קרוע של שמחת תורה היו מונחים באכזבה של מיאוס על הרחבה שלפני בית הכנסת. לא רחוק עמדו להם שלושה מתפללים שקועים בויכוח ערני. היא חיפשה פינה. השמים החלו מתכסים בעננים מבשרי גשם, ולמרות שעוד לא ירדה ולו טיפה אחת, הריח המשכר של היורה עמד באוויר. כל העולם הביט בה ברחמים, הדמעות נספגות בשערה. היא לא חשבה מה תאמר לו אם בכלל, מה תעשה לכשתראה אותו. מדוע בכלל היא רוצה לראותו. כשפנה אליה בשאלה גבה היה מופנה אליו. היא הסתובבה וכשראתה- נאלמה. "סליחה את מכאן?" שאל. היא רצתה רק להמשיך ולשתוק כשהוא עומד מולה. " אני מכאן" אמרה לבסוף, מילים מפרות שתיקה ורגע. "אז, אולי את יודעת איפה גרה משפחת תדהר?"- קולו היה זר ומוכר בה בעת. רך וקשוח. מלטף וחולף על יד. היא חשה מבולבלת, לא בטוחה. המילים מסתחררות מסביבה, במוחה. "ממש כאן" הרימה את ידה בכיוון הרוח שהתחזקה. הוא הביט בה וחייך לרגע. כמו לפי פקודה התרוממה לה ברוח השקית והתעופף לו הדגל נושאים עמם "תודה" חפוזה מפיו, וכמו שבא והופיע כך גם נעלם על מלוויו המעופפים מעבר לקיר בית הכנסת. לבד.