13.3.08     

הייתי אז,עכשיו אני אינני.        

הייתי אז-כמו צבי רץ בין מליון יערות,ועכשיו אני כבר איני אני.

הייתי אז,עכשיו אני אוויר,,,אתה נושם אותי,רוצה כל כך לגעת בי וכמעט אינך מרגיש,

שאני בעצם בתוכך,אתה חי אותי,נושם אותי,אך אינך מסוגל לראות אותי...

אני קרני השמש המסנוורות, וחצי ירח מתנדנד.

אני פרח שנובל,ועוד קטע שאפשר שוב לקרוא..

מה אני לא,מלבד להיות עצמי,מלבד להיות מי שאני...

למה אתה לא מבין שלפעמים אני צריכה להיות קצת לבד?

שיש לי דעות משלי ושאני לא תמיד מקבלת דעות של אחרים,

שאני מספיק חזקה כדי לא לעוף עם כל רוח שבאה ונושקת לפניי,

שגם אני רוצה לרוץ חופשייה בשדות של אחדים,

ושלא!לאתמיד אני צריכה לבטל את עצמי.!!

במערכההזאת אין מנצח ומפסיד,

במערכה הזאת אני אומרת את כל מה שיש להגיד...

אני מנצחת כל  עוד אתה קורא את מכתביי...מאזין לשיריי,

חי אותי,נושם אותי,מסתכל עליי אך רחוק מדי מכדי לראות אותי,

חשוךמדי מכדי לראות דרכי,

הייתיאז,עכשיו אני אינני...

איתך-אני פרח שחצי נובל,ודמעה שזולגת לה כלל לא לבדה ...

אני שביל המוביל לאורך הרי המדבר הלוהט,

ושתיקה רועמת כשתיקת הכבשים המובלות,

אני ים,אני קשת,אני אהבה שאינה בוערת..

אני חלום שנגוז עם כל שבריר של רעש מתקרב,עם כל תקווה שלא תהיה,

הייתיאז,עכשיו אני אינני,

כל התחושות האלה מתרגשות לבוא מהר מדי,

תחושות הנקמה שלא מרפות,תחושות העצב הנמסות...

זה בא מהר מדי,קרוב מדי,

נוגע בי ומתרחק,והרוח לרגע נעצרת-

כבראין את מי שיאמר את המילה האחרונה..

אתהמרגיש אותי?

כלכך רחוק אך עם כל זה כל כך קרוב,

אני עוברת לך בגרון עם כל נשימה שאתה שואף,

בדמך-עםכל זרימה שלא תהיה,

בלבך-אחרוטעצמי ולנצח אשאר,

אני מחכה לך- עם ורד גדול כל כך,עם צבעים של דם בעניים,

עםאבק של שנים,עם סרטים שרצים במוחי,

אףאחד לא שם כדי לנגב לי את הדמעות,

אף אחד לא שם כדי לגרום לי לבכות... וזו סיבה מספיק טובה- לחכות לך...