15.4.08

לעולם לא תשמע אותי אומרת להתראות,אני נשארת כל כך קרוב-חרוטה בליבך, אך עם כל זה כל כך רחוק... אני לוחמת את המלחמה שלי,הרחק מכל מה שנראה מוכר ואוהב. אחרי שהלב שלי נשבר, ואחרי שהוצאתי את כל האהבה מתוכי,לעולם לא תשוב לראות אותי בוכה, לעולם לא תגרום לי להוציא דמעה. תישאר רחוק כמה שתוכל, אראה לך מהי כוחה של תמימות שנוצלה עד תומה. אני בוכה עלייך,בוכה על הטיפשות שלך,בוכה על ההזדמנות שנתתי ללב שלי להיפתח בפני מי שבאמת אהבתי..בוכה על התמימות שניצלת, על שבריי הזכוכיות שדאגת להחדיר לתוכי, כל פעם מחדש.. בלי שאומר מילה. על הקירות שהפכו להיות משען קבוע לראשי, ועל אותה ריצפה שעצמתי עיניים ודיממתי שעות, ושכבת לצידי ונאלצתי לשמוע שוב ושוב את כל אותן ההבטחות שלא יחזרו על עצמן, שתשתנה.. כמה הצטערתי כל פעם מחדש שלא עזבתי... ובנתיים רק הקירות החליפו את צבעם, והרצפה רק שטפה את עצמה, קשה מטבעה - לאמ שאירה זכר לכל מה שקרה בעבר, משאירה בתוכה רק זיכרונות.. לעולם לא תשמע אותי אומרת להתראות, אני נשארת בכל שבריר של נשימה בחייך, גורמת לך לאבד את מה שבאמת רצית לאהוב,לימדת אותי לעשות זאת בדרכים הכי יפות, הכי תמימות שיכולות להיות, גרמת לזה  להיראות ולהרגיש חלק ממני..חשבתילרשום עלייך,לכאוב אותך,לשתוק עבורך,לדעוך למען שנינו... חשבתי שאתה שווה משהו בשביל מישהו בעולם הענק הזה.                             כלכך הרבה זמן, ועכשיו אין כבר שתיקה, היא כתובה על עשרות דפים שמצהיבים ומחלידים עם הזמן.. אתן לך לראות אותי רק עוד פעם אחת בוכה, נכנעת לך-באש הצולבת, הופכת את ליבך מלב פלדה לסתם עוד אבן פשוטה.. אף אחד לא נמצא שם כדי שאניח את ראשי עליו בביטחה,אני יושבת לגמרי לבדי מול מדורה גדולה השורפת את  כל שיריי, כל זיכרונותיי מתוייקים באלפי קלסרים שחורים גדולים ששמך מתנוסס עליהם. היו לי מליון שאלות,היו לי מליון משאלות, אתה בטח יודע.. אני בוכה עלייך, בוכה על הטיפשות שלך..                                                                    תישאר רחוק כמה שתוכל, אראה לך מהי כוחה של תמימות שנוצלה עד תומה!!