הגעתי...הרגליים שלי עוד רועדות.
פעם ראשונה שאני מורידה כיסוי ראש באור יום.זה לא נתפס.
הדלקתי סיגריה כדי להרגע.
אני מתרגשת ומפוחדת בו זמנית.
הסיגריה לא עוזרת היא רק גורמת יותר למחנק בגרון.
עוד שניה והחצאית תרד.
החזיה תעלם.
אני אשאר חשופה מול העולם ואולי גם מול עצמי.
אני כותבת בלחץ כדי להספיק,ואולי כי אני סתם לחוצה.זה לא עוד סתם יום רגיל.
פתאום העור שלי נראה כל כך חלק,
והלק שלי מושלם..
והחזה שלי והשומנים כבר לא נראים כל כך מאיימים.אני שלמה עם עצמי.
המעבר הזה בין להיות לבושה בצניעות ללא להיות לבושה בכלל-מחרפן אותי!
כל טקס המעבר הזה..לפעמים הוא אורך דקות ארוכות ולפעמים בשניות..
לפעמים הוא קורה ביום ולפעמים בלילה, לפעמים מתוך שלמות ולפעמים מתוך חשש,אבל תמיד תמיד- הוא קיים.
עכשיו הסיגריה כן מרגיעה, או שזה סתם התחושה של הקלה כי אני מביעה הכל על הכתב..
כשנכנסתי לאשקלון הפסקתי את המזגן ופתחתי חלונות לרווחה, נשמתי את האויר הנקי והבריזה המטורפת של הגלים.
מדהים כמה שריח יכול להחזיר אותך אחורה בזמן,בזיכרון.
עוד רגע זה קורה,אני אהיה שם לתעד את הכל,כי מי יודע מה אני אזכור שניה אחרי שזה יגמר..
אני מבולבלת,לא מצליחה להבין אם זה מרגש אותי,מפחיד אותי או סתם מהנה.
בנתיים אני עוד פה..מתמזגת עם האויר, הניחוחות,המראות.
נזכרת בתקופות יפות,ואולי גם כאלה שלא.
אני מכורה.נקודה!
מכורה לתחושות של המעבר בין הדמויות.
אני כבר לא כאן.
אז נתראה..ואולי בעצם לא..
