עם כל מילה שאני כותב
אני לומד לצאת אל העולם מחדש
פתאום אני זה אני
פתאום הילד ההוא, שרצה להיות גבר, נעלם
גיבורים נופלים בשדות מוקשים
ואני שהלכתי כמו עיוור ליד הגדר
לא מפחד היום להביט אחורה ולגלות
שהזמן לא מחק שום דבר
הוא רק היכה חזק יותר
עם כל מילה
המשפטים הופכים קצרים יותר
ואין יותר שירים או הבטחות
רק צדדים שונים לשתיקות
עם המילים, באות גם הסיגריות
ואחר כך האלכוהול
והצורך העז ביד שתלטף
ומילה אחת שתשתחרר
אני כבר לא בוחר את שביל הבריחה
היא מסומנת בצהוב
אם ארצה פעם לחזור אליה
גיבורים שבים הביתה
ואז נעלמים בשכחה
עם כל מילה
המחנק בגרון גובר
נדמה שהמחסומים נפלו
עכשיו פליטים יכולים לעבור חופשי
אולי הם ימצאו מקום קבע
מביט בשורות, המלאות והריקות
מודד את הדף, בסנטימטרים וברגעים
בקצה של המילה, צריכה להיות נקודה
אך אני לומד עם כל מילה
איך זה מרגיש בסופו של דבר
להיות היא,
ומנסה להבין מה זה אומר בשבילה
להיות אני
