רחל היתה רועת צאן גם בנשמתה.
כל מאוויה בחיים היו ילדים, ל"רעות" גם ילדים ולא רק צאן.
אבל רחל משפגשה את יעקב נחשפה לאורה המיוחד של ארץ ישראל, שהיא היא שדה המרעה הטוב ביותר לילדים .
וכך התשוקה לשניים אלה : ילדים וארץ ישראל היו כל הוויתה והפכוה כאם הבנים שזיקתם לארץ ישראל.
וכל כך עד כי באמירתה:
".. ואם אין מתה אנכי".
התכוונה גם לכך כי משעה שכבר יהיו לה ילדים בבחינת
"ואם" כי אז מבחינתה אין לה בעיה שכל ההוויה הופכת "אין".
ואין בעיה לרחל להיות כמתה.
וכך בפיה שלה כאילו חתמה ותחמה את חייה כשהשיגה את בנה השני ונתקיים "בנים" ברבים" ואף זכתה להכנס לארץ ישראל , הסוף שהיה כאילו ברור מותה, התקיים בידיעתה המלאה.
וכך רחל ידעה שהיא הולכת למות וכשהתקשתה בלידתה כבר ביקשה גם להכתיב את שמו של הילוד והעיקר ביקשה להקבר באותו המקום שילדה את בנה השני.
להמעצים את אותו החיבור של ילודה בארץ ישראל
וגםכי כל מהות חייה היתה ה"דרך
רחל כאמור יודעת כי היא מלאה את תפקידה בעולם הזה והיא עוברת לתפקידה בשלב הבא, בגינזי המרומים על יד כסא הכבוד.
לכך לכאורה יש רמז כפול :
יעקב אומר : "עם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה...".
כלומר לא ימשיך לחיות בחיים המוכרים לנו.
וגם על רחל נאמר : "ויהי בצאת נפשה כי מתה" ואם יצאה נפשה אינני יודעת כי מתה, אלא משום שמתה, נפשה יצאה למסעה לגנזי המרומים .
וגם קודם לכן כשהיא אומרת : "מתה אנכי" היא מתכוונת מיתה פיזית שמגולמת בביטוי : "אנוכי".
וכך כשהיא עולה למעלה ואין לה אלא מה שצברה כל חייה אותו הקול המיוחד המורכב מנהי, בכי ותמרורים
וההקול ההוא נשמע תדיר כמו זמזום אין סופי על יד כסא הכבוד. כשיוסף "הפך איננו" , הקול התעצם בבחינת קול ברמה ותרתי משמע גם קול גבוה יותר וגם קול הנשמע בכל המרומים.
ואותו הקול המיוחד על יוסף ש"איננו", חיש קל התחלף בקב"ה ש"איננו" יותר עם בניו.
תחילה בגלות מצרים ואחר כך בשאר גלויות.
והקב"ה הבטיחה שניים שהם שלוש שניים לבניה בבחינת : "יש שכר לפעולתך" ושלש לה עצמה בבחינת : "יש תקוה לאחריתך.
שתחילה ישובו מארץ אוייב יקימו מדינה, אומנם בתחילה רק על חלק מארץ ישראל ורק בשלב מאוחר יותר ישובו לגבולם.
וכך גם יש לה תקוה שמקום קברה יהא סוף סוף בחזקת בניה לעולם.
וכך אנו מצווים לעשות
גם בעת הזאת
