משחר אני

משחר אני אליך

וכמציץ בין החרכים,

נעלם אתה לי,

סתר היותך, בין גווילי הספרים.

תגין ואותיות בשחור, מנפישות,

את ניצוצו ת,הוד רוממותך,

ליטוש תודעתי, החדה כתער,

אך עדינה כתחרה

תמשש את יינון ואליה,

ונוברת נשמתי בגרעין הווייתך

תרה וכוספת ללא לאות וגעייה,

והשומרים הסובבים,

נשאוני תפשוני,

וכל הווייתי זועקת ,

לעוזך הגדול ,

הצילני!

הן נשבעת,

שכל משחרי ימצאוני.