השקר כ-ערך (מיומנה של בת 12 1965) אנשים מאמצים להם רעיונות שונים ומתרגמים אותם לדרכי פעולה, כך זה עוזר לפעמים לצלוח את נהר –ה'קושיים' של החיים. אצלנו בבית ה'שקר' הוא אחד מאבני היסוד של החיים, הוא מיושם יום יום בהתמדה. כולם משקרים לכולם, כולם מהנהנים בהסכמה לשקרים של כולם, כולם יודעים את האמת לאמיתה, אך מחוברים ביניהם בשקרים של עצמם, בקשר השתיקה הכנועה והכל- הכל כדי שאבא 'מטיל המורא והאימה ' יחוש בטוב, כדי שמפלס זעמו ישאר תמיד נמוך נמוך בסולם ה-U. בעוד מספר ימים יחול סוף החודש: מועד תשלום דמי חברות בתנועת הנוער העובד והלומד. הימים שקודמים למועד התשלום הם ימים מעוררי דאגה עבורי. בעוד שחלק קטן בי נאחז בשביבי תקוות סרק , מסתובבת אני כל היום בחוסר מנוחה בולט . 'אולי הפעם יאות אבי לתת לי חצי שקל לתשלום דמי החבר ?!' לא קל להיות תלויים על בלימה לזמן ארוך וממושך.. תשובה 'שלילית'- היא תשובה הכי שכיחה מפיו של אבא, כולם בבית מורגלים לקבלה בשוויון נפש . הריטואל ידוע מראש. אבא ממהר להשמיע הצטדקויות קצרות וענייניות כדי לבטא את אי הסכמתו. ואני מגייסת את כל כוחותי הנפשיים העומדים תמיד בכוננות עליונה, מקבלת את ה'לא' בשוויון נפש למראית עין. גם הפעם פניתי בסתר אל המדריך וביקשתי ממנו שידבר על ליבו של אבי וישפיע עליו בדברים- על חשיבות המסע ותרומתו לי . לעתים נדירות עולה בידו. אולי גם הפעם?! בכלל – את יציאותי הבודדות לטיולים במסגרת בית הספר ואת יציאותי למחנות-קיץ אני זוקפת לזכותו של כל מי שפועל למען יציאתי, שטורח לבוא ולדבר על לב אבי. ואוקיר להם על כך טונות של תודות עד סוף ימי . אני רואה איך ילדים רבים רוקעים ברגליהם ומפצירים בתחנונים – כדי שהוריהם יעתרו לבקשה זו או אחרת. במשפחה שלנו - תחנונים והבעת מסכנות - הם סמל לחולשה, טאקטיקות זניחות וקלות להעלאת קצפו של אבי, וכשחמתו של אבא בוערת, כולנו ניצלים באש הנוראה וקופאים על מקומנו. אבא אוהב אותנו : חזקים , עמידים, קשוחים, כאלה שמקבלים מכה וממהרים לקום על הרגליים מבלי להזיל דמעה, הפגנת חולשה- הינה בטוי שקוף מידי לחינוך לקוי שלו- דבר שאותו אבא לא מוכן לקבלו. כולנו מיומנים בחניקת הגושים האלה שיודעים לעלות בגרון, מיומנים במצמוצי עיניים כאלה שיודעים לעצור את הדמעות בזמן. דמעות מעוררות את מצפונו של אבא ומייסרות אותו, אצלינו בבית אנו מביעים את מה שאבא רוצה לראות ולא את מה שבתוכנו תוסס ומבעבע, את מה שאבא רוצה לשמוע ולא את מה שבתוכנו נאנח ובוכה. היום חשתי את גוויעתה של הסבירות הקלושה לתשובה חיובית - מצד אבא , הדבר עורר בי דיכדוך. אך מה בכך?! כל ימי מאז שאני זוכרת את עצמי עוברים עלי בדכדוך פתלוגי. יש את ה"חיים בתוך המשפחה" וישנם ה"חיים שמחוץ למשפחה" , ומשום מה תמיד אני מרגישה בבית כמו ב"מערת אימים" החצובה בליבו של שדה פורח ומלבלב, ובמערה שלנו ה'שקט' וה'שתיקה' הם המרכיבים הבסיסיים של האווירה. מצהלות הילדים ברחוב – הם תמיד כצליליו של תקליט משובח מבליחות מבעד לחרכי הוילונות , נעימות באוזנינו הכרויות אל החלון. אצלינו בבית מקפידים ללכת על בהונות, לדבר בלחש, שלא לגרום להתלקחות מצידו של אבא. לעתים הבית נמלא צהלה- וכשזה קורה את העילה מספק לנו בדרך כלל - אבא, בבדיחותו הנדירה, בנדיבותו הרגעית , אבא הוא הנווט, כך בתוך הים הכבד של החיים הקשים בבית, הוא מספק לנו רגעי חסד נדירים. כל הלילות על משכבי אני שואלת את אלוהים :" למה?" אך הוא לעולם לא משיב אז המצאתי אותן לעצמי. נכון שאני 'קדושה מעונה'- וזה לא תואר! זה תפקיד שלקחתי על עצמי, להקריב למען השקט של אבא, הדבר לא מפריע לי - בין לבין - להפליג ימים ולילות בעולם הדמיונות שלי. בימים - בשעורי הסטוריה או דברים אחרים שלומדים שם, בשולחן האחרון בטור הקיצוני ימני, אני מניחה לראשי לצנוח על זרועותי השלובות ומפליגה בחלומות, על אמא ששבה הביתה מעבודתה, ומקדיחה תבשיל ריחני וטעים בקדירה, על אבא נינוח... על אהבה וחיוכים. עד אשר צרור מפתחות נוחת על ראשי וגל צחוק של ילדי הכיתה, מעירים אותי מחלומותי, אינני מתקוממת נגד הכינוי שהדביקו לי בכיתה: 'המטרה החולמנית של המורה חיים'. ספינת החלומות היא שלי, אף אחד לא יכול לגעת בה, אך לא רק בכיתה אני נוהגת להפליג בספינת החלומות שלי, גם בהפסקות, בדרך הביתה, בעת שטיפת הכביסה ותלייתה, בעת השקיית עצי התפוזים - "אני יודע מה שאני אומר" קולו של אבא מקפיץ אותי אל המציאות "- הביקורים בתנועה גוזלים את זמנך מסיחים את דעתך מהלמודים" ממשיך הוא לרטון בעיינו במחברת שהגשתי לו לבדיקה. לילה. אחי ישנים אבא מאזין לשידורי הרדיו, ואני על מיטתי שוכבת ערה מחכה לאמא שתבוא ממשמרת הלילה. בשמיים השחורים מעל ספינת החלומות שלי זורח אלוהים על הירח ומחייך אלי, ואני שוטחת בפניו את כל בקשותי: " אלוהים שלי, אמא משכימה כל בוקר לעבודה כ'שתלנית' בחממת הפרחים של השכן, אז למה היא ממשיכה משם לבית אריזה עד חצות הלילה?! אתה לא יכול לעשות משהו ??" בליל אמש כשהדלת נפתחה ואמא נכנסה , שמעתי איך צונחת היא על הכיסא, שמעתי את חריקת העץ תחתיה: -"וואו אני מתה לישון" היא אמרה, ודקות ספורות אחר כך העלה אבא באוזניה את טיעוניו ההססניים: " אני מאוד מצטער, אבל חייבים לחסוך כל אגורה! בניית הבית תעלה לנו כסף רב, ו- חצי לירה בכל חודש ערכה – 6 לירות שנתיות וזה לא מעט בשבילנו" בימים אלה כשכל חברי אחוזי התרגשות והתכונה לקראת היציאה למחנה הקיץ – הולכת וגדלה, אני חשה מרוחקת וניבדלת מהם. כך היה גם בימים שקדמו לטיול השנתי בשנה שעברה. שעה שכולם היו מתגודדים בהפסקות מתכננים תוכניות ומבצעים : 'איך למרוח את הבנות במשחת נעליים ושיניים' 'איך לשגע את המורים-' מתארגנים בשלשות ברביעיות ובחמישיות לרכישת מזון משותף- אני בצד בתחושת אפסיות מוחלטת – טרודה הייתי באפשרות הנמוכה של התחוללות איזה נס. בארוחת הצהריים היום הקפדתי על שפת גוף של ילדה טובה ילדה נבונה ילדה מבינה. עשיתי אוזני כאפרכסת, וריכזתי את כל ערוצי הקשב הלקוי שלי - בדבריו של אבא: " אין לי מושג, כיצד הורים מסכימים להפרד מילדיהם למשך יומיים?! אבל אני לא כמותם אני שונה, אני אוהבך מאוד- אינני יכול לעמוד בפרידה ממך . ואם יקרה לך משהו ?! מה אעשה אז ?!" אני משתפ"ית אדוקה - הגבתי בנימוס רב, הישרתי בו מבט בהבעת רצינות עמוקה, פערתי את עיני למתוח את קמטי הצער של היום הארוך, מתחתי שפתי לכדי חיוך קליל של הבנה, להסתיר את העצב והדכדוך, ככה במצח נחושה 'שיקרתי' לו והכל - כדי להקל עליו את משא יסורי המצפון שניכרו בעיניו. לדמעות אפשרתי לקלוח בצל עץ התפוז שם ישבתי עם הצינור ביד מקפידה על מילואה של הגופה, מתחת לכל עץ השארתי אגם של דמעות, וידויים של כאב, וארמונות בוץ שטפטפתי באצבעותי. מאוחר באותו לילה נחרץ הדין: "אני יודע שכל הילדים יוצאים לטיול הזה, אבל לא נוכל לעמוד בתשלומים --- זה הרי בדיוק התקציב החודשי שלנו לרכישת 5 עופות מאדון בוצ'אצ'ו" מה אעשה כשיצאו חברי מחר למחנה הקיץ?! כמו שעושה אני בדרך כלל. אתלווה אל אבא לעבודתו בחנות המכולת. אקדיש את זמני לעזרה משמעותית במאמץ הכלכלי: אשקול שקיות שקיות במשקל קילוגרם אחד כל שקית, את כל המצרכים שהתקבלו מהספקים - בתפזורת: שקיות של אורז, שעועית, חומוס, סוכר וסולת, אסדר על המדפים, בתחושת ספוק גדולה : 'הנה גם אני נירתמת למאמץ המשפחתי להגדיל את הקופה' . מרגע לרגע אחמוד בעיני את דברי המתיקה והחטיפים, והכי הכי – את קופסאות הפח הגדולות בהן שוחים החמוצים במים לבנבנים. אחכה לרגע שאבא יתפנה לשקול לאיזו לקוחה עשירה 'רבע קילו מלפפונים חמוצים'.. אולי הפעם הוא יגיש לי אחד או שניים להרוות תשוקתי. כבר קרה שאזרתי עוז ופניתי אליו : " אבא , אתה יכול להביא לנו בבקשה שקית קטנה עם מלפפונים חמוצים לבית ?!" "חמוצים?, בשביל מה?!" אמר לי אז במבט מרצין, שפתיו רטטו שעה שתירץ את סירובו ::"החמוצים מזיקים לבריאות " לא פעם ראיתי איך מכין הוא לעצמו כריך עם נקניק משובח ועליו פרוסות של מלפפון חמוץ. מה שמזיק לילדים לא יכול כבר להזיק למבוגרים. איך שטיעונים קטנים מקפלים בתוכם שקרים גדולים... אני כבר החלטתי! כשאהיה גדולה, אהיה נאמנה ל 'אמת', אקפיד על יושר וכנות, ואם אי פעם יהיו לי ילדים אהיה איתם כנה גלויה ואמיתית.