עכשיו אני בן 70.
יושב בחצרי, שטופת השמש
עשביה עבותה מכסה על גופות נשכחות.
כל הסמים האלה ושתייה מרובה
הכבד, המרה, הצבע הירוק-
ירוק תופס בכל.
אני מתהולל כחוגר, בספרי השירה
איני מוצא מנוח עם האות הקטנה.
אשנה פה, אוסיף שם
אין מנוח. ולגימה נוספת. קטנה. לשכחה.
אהבה? כשאין על מה לדבר, הם באים לבקר אותי
על מנת לעזוב. בדידותי זו חברתי הטובה.
ארבעים שנה. בדרכים ראשיות
דרכים צדדיות, סמטאות של אושר
בחיפושים, מה כבר חיפשתי?
הנה, הניחי כאן את הראש בדידותי
נשקע יחד בעמקי גופי המתבלה
עוד חמציץ נקטף, זו עונת החמציצים.
השמש קופחת. לגימה נוספת לזיעה קלה.
התינוק מתעורר. מביט בי בעיניים בורקות.
צריך לזרוק את הזבל
לקנות מצרכים
להכין כריכים
להחמיא לך, אהובתי, עור פנייך זוהר
לכתוב לך שיר. שיר על אהבתי אותך. על אותי
כבר כתבתי.
תגובות