ובצהריים
שלא היה לנו מה לעשות
נסענו לפריז
ראינו את עצמנו
צועדים בשדרות
לא מבינים שום מילה
לעיתים אנחנו נוסעים לשם
רק כדי לדמיין
איך זה מרגיש
להיות שניים בעולם של רבים
אנחנו הולכים מחובקים
ופריז, צובעת לנו את הגבולות
שלא נסטה, שלא ניפול
רחוק משם
אנחנו מביטים מהמרפסת
על פיסות של זמן
הנה אנחנו כאן,
מקציבים לעצמנו רגעים
שומרים את השניות הבודדות
שאי אפשר להחליף
ושאין לנו מה לעשות
אנחנו נוסעים לפריז
כמו שניים, שמעולם לא איבדו דבר
יושבים בפארק
לא יודעים מה אנחנו שומעים
לא מבקשים להבין דבר
אין בנו בוז, אין בנו עלבון
אני מספר לך סיפור
איך אהבנו פעם, איך אנחנו היום
את מנסה להיזכר
איך זה היה שניצחנו
אבל עכשיו, בפריז הרחוקה
אנחנו כבר לא יודעים
אנחנו תוחמים את הגבולות
שלא נסטה, שלא ניפול
תביטי, כמונו יש אלפיים
אנחנו לא שונים במהות
אנחנו לא זרים לנופים
ושאנחנו במרפסת,
עוברים מחדר לחדר
אנחנו כותבים את ההיסטוריה שלנו
ניצחונות קטנים, הפסדים ברורים
ובצהריים
אנחנו משייטים בעיר הרחוקה
מדמיינים שאנחנו חלק מהסיפור
הסופרים או הדמויות
הייתי רוצה להבטיח לך הכל
וכאן במרפסת, וכאן בפריז
מבקשים להרגיש מוגנים
מרגישים חזקים, ונחלשים
אני מבטיח לך, שאם רק נרצה
נרגיש שיש לנו הכל
ואם לא יהיה לנו מה לעשות
ניסע לפריז, להרגיש
איך זה להיות שניים, בעולם של רבים
