מסדרון ארוך
אור לבן בהיר
נשים בחלוקים
גברים בעניבות
מיטות בשלשות כמו מסדר
שעות קבועות
וילונות כמו סורגים
מקומה שביעית
אפשר לראות את העולם
כמו שהוא
כמו שיכולתי לדמיין
לא חזרתי לשם
לא יצאתי
פוסע בצעדים קטנים
גוף מתקפל
נשמה צולעת
ארוחת בוקר, ארוחת צהריים, ארוחת ערב
חדרים עמוסים
שערים ננעלים
רשומות, מבדקים
לכל זיכרון יש תיעוד
והנה אני בחדר הקטן
יכול להפליג הרחק מכאן
ופוסע שוב באותו מסדרון
נאבק בתעתועים
מזדחל אל הפריצה
זה לא אני, זה לא אני
זה רק ילד קטן שגדל
ושוב חוזר אל המיטה
שוב חוזר אל אותו החדר
התיק מוכן, הרכב נוסע מעצמו
יש משחק בתוך הנפש
אני לא יכול לבחור צד
בניין גדול, עיר, מפלט
מכאן אומרים, תצא חדש
ואני שוב חוזר לשם
הגוף מתקשה לקום על רגליו
נשים בלבן, גברים בעניבות
וילד קטן שגדל
בלי לצאת משם
