כשם שכל חומר מחפש את איזונו, כך אני- נופלת וקמה, כושלת ומצליחה, מגששת אחר נקודת שיווי המשקל שלי.
היום נפלתי.
כאן, בתחתית הבור, שפל היקום, קיומי מורגש בכל עוצמתו.
ברגעים אלה, מבטי מופנה אל השמיים, ידיי מושטות אל על, כל גופי מתחנן לזיק של תקוה.
יאוש, השפלה, חרטה, עצבות- תחושות השולטות בנשמתי.
נפשי זועקת למקורה לחשוף למענה מעט אור.
רק תחושה אחת היא מבקשת: קבלה.
לקבל את עצמי, כל כולי, יחד עם מגרעותיי, וכן לקבל את המציאות כפי שהיא. ייסורי הרבים לא ישנו החלטות אשר אחרים קיבלו.
כל שביכולתי לעשות זה לקבל את הדברים ולהתמודד עימם כפי שאני, ורק אני, מסוגלת.
בלב שבור, נפש מרוקנת ונשמה פצועה, אך בעוצמה פנימית בלתי מוסברת, מחושלת וחזקה מתמיד, אני מטפסת מעלה אל פתח הבור, לכיוון החופש.
מחר, אהיה בפסגה.
