גדרי הנאה ומחובר לקרקע

בביאור העץ הנדיב לגר"ש סילברשטיין[1]

בדברים שלהלן נבקש לבחון את גדרי הנאה מעץ לעניין הלכות מוקצה בשבת ולעניין נדרים[2], תוך עיון בשקלא וטריא המפורסם[3] . נקדים ונאמר כי בניתוח זה אנו הולכים בדרכו של מהר"י קנפנטון, המניח כהנחה חוץ-טקסוטאלית כי יש לייחס חשיבות לכל פרט ופרט בדיון, וכדבריו בספר 'דרכי התלמוד', שאין אחד מהדוברים 'שופטיני' שניתן להתעלם מסברתו ומדבריו.

פַּעַם אַחַת הָיָה עֵץ וכו' (כאן קצת דברי אגדה)

נפתח בקושיה הראשונה בסוגיה:

וְאָז הַיֶּלֶד בָּא יוֹם אֶחָד אֶל הָעֵץ, וְהָעֵץ אָמַר: "בּוֹא יֶלֶד, בּוֹא תְטַפֵּס עַל הַגֶּזַע שֶׁלִי, תִּתְנַדְנֵד עַל הָעֲנָפִים וְתֹאכַל תַּפּוּחִים וּתְשַׂחֵק בְּצִלִּי וְתִהְיֶה מְאֻשָׁר".

בעל העץ מציג בשלב זה כי לטעמו, הנאה מאילן נעשית בארבעה אופנים: טיפוס, נידנוד, אכילה והנאת צל. אולם, יש להקשות טובא – מדוע סובר העץ כי ניתן לכלול כל אלו תחת דין אחד? והלא יש לחלק  באופן ברור בין ארבעת הפעולות הללו – בטיפוס המטפס הוא הפועל והעץ הוא הנפעל, בנידנוד העץ והמתנדנד שניהם נפעלים של כוחות הטבע שבעולם[4], ואילו אכילה והנאת צל הם שני סוגים של הנאת פירות, שהם פועל יוצא ולא העצם עצמו[5].

להבנת הדבר נדמיין לעצמו מערכת קוונטים סגורה:

ודו"ק.

ונראה לומר, כי לדעת בעל העץ יש להגדיר את מושג ההנאה באופן אחר מהרגיל. בעוד שאנו רגילים לדון בהנאה מצד המהנה, ולשאול – מה המהנה (בנידון דידן – העץ) נתן לנהנה, הרי שלפי דרכו של העץ יש לבחון זאת על פי ההנאה המגיעה על הנהנה גופא. במובן זה, אכן אין הבחנה בין כל הגורמים הנ"ל – שכן הנהנה (ילד) אינו מודע למערכות הכוחות השונים, ודיו בכך שנהנה הוא.

אולם, עתה שהסברנו את סברת בעל העץ כראוי, עלינו להסביר היטב היטב את תשובתו של התרצן (להלן: ילדון):

"אֲנִי יוֹתֵר מִדַּי גָּדוֹל בִּשְׁבִיל לְטַפֵּס וּלְשַׂחֵק", אָמַר הַיֶּלֶד. "אֲנִי רוֹצֶה לִקְנוֹת דְּבָרִים וְלַעֲשׂוֹת חַיִּים. אֲנִי רוֹצֶה קְצָת כֶּסֶף. אַתָּה יָכוֹל לָתֵת לִי קְצָת כֶּסֶף?"

הילדון בסוגיה משיב תשובה כפולה:

א.      דחיית תפיסתו של בעל העץ, בטענה כי הוא, הנהנה, 'גדול' מדי.

ב.       הצבת אלטרנטיבה פרשנית – הנאת ממון בכסף.

ונתייחס לטענותיו אחת לאחת:

כידוע ההבדל בין גדול לקטן בהלכה נוגע לשאלת החיוב במצוות אם מדאורייתא או מדרבנן[6], ונדון: קטן, בהיותו מחויב במצוות מדין חינוך מדרבנן, מתחייב במצוות רק מצד תפיסתו העצמית את מעשה המצווה, היינו מצד החוויה האישית שלו. אולם גדול, שיש לו דעת בהלכה, ומסוגל לתפוס את הקורות אותו באופן רחב וברור יותר, מתחייב במצוות לא רק מצד חוויתו האישית, אלא אף מצד התפיסה האובייקטיבית המלאה של המציאות[7]. בשל כך, סובר הילדון, טועה בעל העץ בכך שהניח שאין להבחין בין הנאות הגוף השונות, וממילא אין דבריו עומדים כלל.

אכן, מציע הילדון הגדרה אחרת להנאה – בכסף. ובאמת, סברה זו הולמת את הגדול המחויב במצוות מדאורייתא, בעל תפיסה עמוקה וברורה של המציאות – הכל זה כסף. השאלה לפיה יש לבחון את המעשים ההלכתיים בעולם, היא השאלה הידועה בדיני ממונות: 'האם אני עשיר יותר או עני יותר?', ולא שאלות בעלות גוון נאיבי יותר, כמו 'האם טוב לי?' 'האם אני מאושר?'.

ויש לדקדק עוד בדבר: העץ, כאשר הוא מציע את גדר הנאת הגוף, קובע קביעה תמוהה במקצת – 'בּוֹא יֶלֶד, בּוֹא תְטַפֵּס עַל הַגֶּזַע שֶׁלִי, תִּתְנַדְנֵד עַל הָעֲנָפִים וְתֹאכַל תַּפּוּחִים וּתְשַׂחֵק בְּצִלִּי וְתִהְיֶה מְאֻשָׁר'. וכי מה עניין האושר לנידון דידן? אין זו אלא חלק מסברתו המעורערת של בעל העץ, הסובר כי הנאה נבחנת על ידי הנאת גוף, וכי הקריטריון הקובע הוא שאלת האושר.[8]

בעל העץ, אפוא, מבין את הטעות שבסברתו, ומודה לדברי הילד -

"אֲנִי מִצְטַעֵר", אָמַר הָעֵץ, "אֲבַל אֵין לִי כֶּסֶף יֵשׁ לִי רַק עָלִים וְתַפּוּחִים. קַח אֶת הַתַּפּוּחִים שֶׁלִי, יֶלֶד, תִּמְכּוֹר אוֹתָם בָּעִיר. כָּךְ יִהְיֶה לְךָ כֶּסֶף וְתִהְיֶה מְאֻשָׁר".

אמנם, אף בעל העץ מחדש כאן דבר, בכך שאין הוא מציע כסף ממש, אלא שווה כסף. בכך קובע העץ כי ניתן להתבונן על חפץ בעולם לפי שווה הכסף שיש בו[9], ובכך העולם כולו אינו אלא כסף כסף כסף.[10]

וְאָז הַיֶּלֶד טִפֵּס וכו' (נדלג כדרכנו על דברי אגדה)