ושנינו צועדים, יחד בשדרה
מביטים בתנועה הרוחשת
את אומרת לי, עם מבט מאופק
קשה להאמין שאנחנו כאן
ואני לא בטוח
כמה זרים אנחנו עכשיו
פריז, תחילת הקיץ,
שנינו נעים באיטיות
מפחדים לאבד רגע
אחרת לא יהיה לנו כלום
מנסים להיזכר
הגעגוע מפחיד
את שואלת,
אם אני עוד אוהב
ואני עונה, לעיתים זה קל מדי
לעיתים קשה לזכור, שכך צריך להיות
מתיישבים בפינת הרחוב
נותנים לתנועה לנוע
יודעים, שלא נספיק לעולם
מה שלא ניקח עכשיו, אולי נצליח לאסוף אחר כך
בכל זאת, יש סימנים של כאב
אני שואל, אם את מפחדת
זו פריז, ואנחנו ביחד
אחרי מסע שלא נגמר
בטח יש קו מקשר
את מביטה סביב, על פני האנשים
אוספת מידע,
יום אחד תצטרכי לפרש אותו
לפורר אותו, שלא תישארי לבד
אנחנו לוקחים הכל לאט
בסוף נגיע, את אומרת
שוכבים, אוכלים, רבים, משלימים
תמיד נדמה, שזה רק אנחנו
עד שאנחנו יוצאים החוצה
בינתיים, מנסה להיזכר, איך אהבתי אותך בהתחלה
יש געגוע שלא מת
יש זיכרון שלא מרפה
כל יום שאנחנו ביחד
אנחנו משלימים את מה שאין
ואני רק רוצה לדעת
אם זה יספיק לנו
