דמיינתי אותנו ילדים
רצים ברחוב ליד הבתים
אחת אחרי השני
שמענו קולות אזעקה
איש לא הפריע לנו, לחיות לאט
מול הבתים הקטנים, עם הצבע המתקלף
והזמן שנתקע
נוסע באוטובוס אחרון
עוד מעט אני ארד, או שאת תעלי
החנויות נסגרו, בבית הקפה מרימים את הכיסאות
ומנקים את המדרכות
עכשיו הזמן, לוקח לעצמו את השאריות
אני משעין את הראש על החלון
מזמין שזה יכול היה לקרות
את תבואי, ואז תיעלמי לי בתוך הזיכרונות שלי
פציפיסטים באמצע קרב
אם תעזבי, נרים ידיים
אם תאהבי, זה לתמיד
נתוודה על ניצחון, ונביט אז לאחור
נחפש מי עומד שם, דוחף אותנו
הנהג עוצר בתחנה ריקה
אני יורד ומחפש
זיכרון משומש
כוס קפה אחד, והלילה נראה אבוד מהתחלה
אם רק נרצה נאהב, עד שלא יהיה ניתן
לקחת מעצמנו, את מה שהשאירנו לנו שם
ואת תבואי, כמו תמיד מתכנסת בתוכך
תחייכי חיוך פשוט
ואני לא אדבר
אחד מאיתנו יחשב מתי זה ייגמר
והשני, ישלם
מביט אל השמיים, מחכה לגשם שיבוא
ונזכר איך בבית ההוא, התחבאנו משדים ורוחות
האמנו בכול הסיפורים ששמענו
ואז היינו רצים בחדר המדרגות בבהלה
היינו מתפוררים לרגע כדי להתעורר אחרת
דמיינתי אותנו, מבוגרים כמו שרק שני בני נוער יכולים להיות
יושבים מאחורי הבניין הגדול
לא מדברים, משחקים עם ענפים שבורים
סיגריה אחת, ופחדים שמתמלאים כול שעה בדיוק
קוראים בשמות שלנו
ואנחנו רצים להתחבא
לא חיפשנו פנים להביט בהם
לא חיפשנו מה לחבק
נזכר עכשיו בזיכרון משומש
איך המצאנו את עצמנו
לעתיד שלא יבוא לעולם
ראינו את זה בסרטים
שהיו מקרינים רגע לפני שהמשכנו
מניח את הכסף על הדלפק
מודה למלצרית וחוזר אל הרחוב השקט
האוטובוס האחרון עזב,
את לא תבואי לעולם
אם תוותרי עכשיו, מי ינצח?
אם תאהבי, זה יהיה לתמיד
משאיר לך רמזים, כותב לך אותי מחדש כול יום
אחרי הכול, יש עוד מלחמות לנצח
בזיכרון משומש, רק שנינו לא השתנינו יותר.
