מכתב שאני לא מתכוונת לשלוח
לשאלתך: "איפה את גרה? מה את עושה?"
אני גרה בירושלים מעל לשוק מחנה, קומה שניה, דג על הדלת. תן צלצול מלמטה ואני אזרוק לך מפתח. הדלת נעולה בגלל כל המשוגעים, כך או כך, ארבעה מהדיירים בבניין מוכרים כחולי נפש.
טוב לי פה, קצת רועש והומה, אבל גם זה יתרון לא קטן. טוב לא כשלומדים למבחנים, אבל להתעורר לאותו רשרוש של שקל בפחית נותן פרספקטיבה, או כשמתחת לחלון נביא זעם צועק פרקי תהילים ודג גדול מפרפר בייאוש למוות.
הרעש הזה ממסך בי כל מיני קולות ושדים, כך אני שומעת אותם פחות חזק, גם איזון נפשי זה עניין יחסי.
התרגלתי למרחק מהים, אבל אני עדיין מדברת איתו והוא עדיין מקשיב. לפעמים הדימיון קצת בוגד ואז הגעגוע עצום. אני מתגעגעת לאויר החופי, לשחור העמוק בלילות בלי ירח, ללילות החמסין שאדי מלח מדגדגים בנחיריים. למנגינה הבלתי פוסקת. כל גל נשמע אחרת
יש את השקטים, הביישנים. אחרים מהירים ומתחרטים. הרועשים,הבוטחים. אלה שלא כל כך אוהבים אנשים. העייפים, הבאים ממרחקים ואלה שרק נולדו וגלו אל החוף. המנשקים המחלחלים המאוהבים הכחולים האפורים אדמומי השקיעה ירוקי הזריחה לבני הקצף הכסופים ההומים בכובד עצבונם דמויי הלויתנים, כשבעולם נדמה כל רוח- הדוממים.
נולדתי על החוף, מים עליונים ותחתונים ואני בתווך
מה אני עושה כאן?
אני יורדת למטה בבוקר לקנות לחם לסנדוויץ
בעל המאפיה קורא לי "בוקר טוב איזה משובת נפש"
אני מאוד עייפה אבל מחייכת
חוצה את הכביש חזרה ואומרת עוד חמש פעמים בוקר טוב יום טוב. למטר וחצי הליכה גם זה מעייף.
חוצה את השוק בדרך ללימודים, ממלאת את התיק בפירות. מזמזמת תפילות שחרית. מחברת תקוות למקצב הצעדים. בכיתה יושבת, מציירת לויתנים מתעדת חלומות לא גמורים, כותבת את כותרת השיעור ומתחתיה שירים. לפעמים קוראת פשוט איזה ספר או בוחנת פרצופים מתמקדת באוזניים או בבהונות הרגליים. נמלאת עצב ומתרוקנת ושוב ושוב כמו גאות ושפל. מחשבה עצובה מחשבה שמחה מחשבה עצובה מחשבה שמחה. חוזרת הביתה, בוחנת את העוברים והשבים מהמרפסת. משחקת אלוהים. יודעת מי יפגוש במי בטרם הם מתקרבים, יודעת מי פספס את מי כשהם לא ידעו לעולמים. מדברת עם נעמי מהמרפסת השכנה. תמיד היא ממורמרת, מאחוריה עציצי קקטוס ישנים. היא לא יכולה לישון ברעש הזה התקשרה למשטרה הם לא מעניין אותם כלום. אני מזדהה בשקר כי זה מנחם וכי אין למשהו אחר לומר לה. אבטיח בקיץ כוס תה בחורף חושבת על הים ועלינו, איך שאני תמיד חצי קבוע במושג הזה והשני כל הזמן מתחלף. הקבצן עדיין כאן שוב שכחתי לתת לו צדקה, לידו ציירת, שבועות ועוד לא סיימה את התמונה. חושבת כמה אני מעריכה יונים וכמה שאשתדל לעולם לא אוהב עורבים. מחשבות קלות וכבדות שחורות ולבנות אלה שלא נכתבות מתות מתפוגגות בשברירי הצופרים. תדרים, בזוית של 180 מתבטלים. צליל זה עניין של תזמון. לא כל הקולות נשמעים לא כל המכתבים נשלחים.
תגובות