יום אחד אשתחרר מהחבלים אצא החוצה מעצמי אל טיול בהרים הגבוהים להריח ריחות של ניצחון יום אחד גם אני אחייך חיוך של ילדים חיוך של אבירים מוותר על זכויותיי מוותר על מטעני משיל מעצמי כול גרם של אבדון מנקה את עצמי מזכר השכרות יום אחד גם אני אפסיק להיות פליט אפסיק להיות קיר שמתנדנד ברוח מוטה ליפול וצולל ברוח יום אחד לא אצטרך יותר צינורות, וכדורים כאבים ישנים לא יהפכו לסיפורים זיכרון האהבה של מומשה הגעגוע לחלום שעדיין לא תם מלילה של צעקה הבריחה אל תוך היער השערים הנעולים יום אחד אצחק מהבדיחה אבין את הרמזים, אבין את הזמן כותב בלשון עתיד את הזמן הגובר המתגבר עלי כמו גלים על גופי, נשען עליהם ונסחף עד להתרסקות על הסלעים עד להתנפצות על החומות, העצים הגבוהים לא מפחד יותר מהבורות של עצמי אנשים שחולפים לידי, נכנסים ויוצאים דלתות מעץ נטרקות בחוזקה, חלונות כמו צוהר, נסגרים לא רואה את האור, לא שומע מטוסים הגבולות מתארכים, אנשים יפים נעלמים ים אחד התפילה לא תישמע כמו גיחוך של זעקה לא מחפש יותר את הצ'אנס שיביא לי את המזל יום אחד הילד שבי יגדל ויניח, את המוטות והחרבות בצד ייתן לי ללכת בשקט בלי לפחד בחושך הגדול, באור המסנוור להניח את המספריים ואת האזמל בפינה הרחוקה לא אצטרך לחשוב על עצמי יותר במונחים של גוף פרוץ, ספר פתוח יום אחד האושר יתגלה במערומיו לא מחלה סופנית, לא מלחמת כידונים יום אחד הילד שבי ימות, ואשאר רק אני בלי המראה, בלי הכאבים