על הבמה מעגל של אורחים. במרכז יושב ירון לונדון בחליפה אפורה. משמאלו יושב פינוקיו על כסא גדול, ומנענע ברגליו. מימינו של לונדון יושב הנסיך הקטן, ילד בלונדיני בגלימה כחולה, בגדים לבנים ומגפיים. במעגל יושבים גם פיטר פן, גבר כבן 30 בטייטס ירוקים, עליהם מודבקים עלים; תום סוייר והקלברי פין, כבני 40, מלוכלכים ומוזנחים.

ירון לונדון: "ערב טוב לכם וברוכים הבאים לעוד תוכנית של ´מה נהיה פה?´ ראשית אומר גם ערב טוב לבני שיחי הנמצאים עימנו כאן. פינוקיו..."

פינוקיו: "בוקר טוב עולם!"

ירון לונדון: "ערב טוב, פינוקיו, ערב טוב. וערב טוב גם לנסיך הקטן, אותו כולנו זוכרים מספרו של אנטואן דה-סנט אקזופרי, עת טס מעל מדבר סהרה בימים האפלים ערב מלחמת העולם השנייה, כאשר פלשו הכוחות..."

הנסיך הקטן: "ערב טוב!"

ירון לונדון: "מה? אה, כן. וערב טוב גם לפיטר פן, הילד שלא רצה לגדול."

תום סוויר: "עד שוונדי עזבה אותו."

הקלברי פין: "עם קפטן הוק."

תום סוויר: "הא! לא רצה לגדול!"

הקלברי פין: "הא!"

ירון לונדון: "תום סוייר והקלברי פין, אני קורא אתכם לסדר! לא ייתכן שתעוללו ברדק שלם בתוכניתי! רסנו את עצמכם לאלתר שמא איאלץ לנקוט בצעדים מחמירים ולשלוח אתכם לסייד את הגדר של ערוץ 10. ובכן, אין צורך להציג את צמד הברדקיסטים חסרי ההשכלה הללו, תום והאק, שהיום הם... אה..."

תום סוייר: "כתבי רכילות."

ירון לונדון: "כתבי... כן. טוב. רבות כבר נאמר על אוזלת ידה של מערכת החינוך אל מול גידולו של הדור הצעיר, שגיבורי תרבותו מסתכמים בכוכבי ´השמינייה´ ו´האלופה´. יצאנו, אם כן, ג´וליאן ואני, לבדוק הכצעקתה. אך לפני הכל נאמר שוב שלום לידידנו פינוקיו. שוב שלום. פיני, כיצד אתה, כגיבור תרבות בעבר וכמשקיף מן הצד בהווה, רואה את פני הדברים?"

פינוקיו: "תראה, ירון, אני לא הייתי אומר שהייתי גיבור תרבות. אני הייתי שקרן לא קטן, אל תשכח, יותר מכל הכנסת כולה. סבא ג´פטו עליו השלום לא שבע ממני נחת, אחרי הכל. אני זוכר פעם אחת, בל"ג בעומר זה היה, שהסתובבתי עם שמשון ויובב עד שלוש בלילה בין המדורות. השתכרתי כהוגן, אל תשאל מה היה. כל-כך הרבה נכוויתי בחיים שלי, נשרפתי כולי. תמיד חלמתי להיות ילד אמיתי."

פיטר פן: "אני מת להיות ילד."

ירון לונדון: "ומדוע זה שבת להיות בובה מעץ?"

פינוקיו: "הי, אל תקרא לי בובה! אני עובד קשה בשביל התדמית הזאת. מה אני אגיד לך, ירון, העולם משתנה. אתה מבין? פעם הייתי סלבריטי, לא הייתי יכול ללכת ברחוב בלי שאיזה אלטע-זאכען ירדוף אחרי וינסה להעמיס אותי. היום? היום אני יכול להיכנס ל´איקאה´ חופשי. כלום. ככה זה בתעשייה, כולם רוצים את הכי חדשים, הכי יפים, הכי נוצצים. אתה מזדקן, דורכים עליך. ככה זה."

ירון לונדון: "מה אתה עושה כיום, פינקי?"

פינוקיו: "היום אני עובד בקרקס. מוצג, יעני. פעם עוד הייתי יושב ליד הטלפון ומחכה להצעות עבודה כמו אני לא יודע מה. אני אומר לך, הייתי כמעט נואש. הפיה ביקרה אותי בבית ספר, מסכנה, איזה תלמיד דקר אותה. אני, האולר היחיד שראיתי עד אז היה של סבא שלי, שהיה משייף אותי ככה מידי פעם."

פיטר פן: "לי יש כידון! אני אמיץ מאוד!"

פינוקיו: "כן. ואז הלכתי לראיונות עבודה, הייתי צריך לשרוד בעולם הזה, להתפרנס. אז התחלתי לשקר להם, על כל דבר, ככה לא נשלט. ואני משקר ומשקר ואתה קולט שאני לא מצליח להפסיק. זה כמו סם זה... וכן, אני שקעתי בסם, התמכרתי לטיפה המרה. לפעמים באמצע הלילה, ירון, הייתי יוצא מהארון. שהוא אח שלי, דרך אגב. שקלתי אומנם לכנס מסיבת עיתונאים ולהכריז על זה בגאווה, אבל בינינו ירון, מי היה בא?"

הקלברי פין: "אולי אתה רוצה את השמלה שלי? פעם התחפשתי לילדה כשברחתי עם ג´ים..."

תום סוייר: "תתפקד בתור קולב."

הקלברי פין: "הא!"

תום סוייר: "הא!"

ירון לונדון: "תום סוייר והקלברי פין! אני קורא אתכם לסדר פעם שנייה. אתם מתנהגים בצורה מופרעת, שלוחת רסן וחסרת מעצורים ואין לכך מקום בתוכניתי התרבותית... אם כן, תודה לך, פינוקיו, בשלב הזה. אני רוצה לעבור אליך, פיטר..."

הנסיך הקטן: "צייר לי כבשה!"

ירון לונדון: "לא עכשיו, נסיך. קודם נאמר שלום לפיטר פן, הילד ש..."

(פינוקיו מדליק סיגריה.)

זה לא קצת מסוכן בשבילך, עץ וזה?"

פינוקיו: "שטויות, חפיף."

ירון לונדון: "אהה... אהה... טוב. פיטר פן?"

פיטר פן: "כן?"

ירון לונדון: "מזהים אותך עדיין ברחוב?"

פיטר פן: "אה... עם התלבושת הזאת, כן. בטח."

ירון לונדון: "ואתה עדיין עף?"

הקלברי פין: "מעופף הבחור, מעופף."

ירון לונדון: "הס, שוטה!"

פיטר פן: "תראה, אני אגיד לך את האמת. דייויד קופרפילד ואורי גלר לקחו לי את כל התהילה עם השטויות שלהם. היום אנשים מתעופפים כבר לא עושים רושם על אף אחד. הילדים של היום לא רואים בעיניים, הם רגילים לפירוטכניקה. אבל אני, כשאני עף, אני מסתכל על העולם בפרופורציות הנכונות."

ירון לונדון: "איזה פרופורציות?"

פיטר פן: "נכונות."

ירון לונדון: "אמור לי, מר פן, כיצד אתה עף תמהים אנו לדעת."

פיטר פן: "לוקחים קצת אויר... עוד אויר מוסיפים..."

(פינוקיו לוקח שכטה ארוכה. ירון לונדון שואף אויר מלוא ריאותיו.)

... ועפים, עפים, עפים."

ירון לונדון (משתעל): "לא... לא חשוב. אמור לי... אמור לי, פיטר פן, אתה מרגיש עדיין ילד?"

פיטר פן: "אני ילד, מה ס´תומרת?"

ירון לונדון: "לא, אתה יודע למה אני מתכוון. אתה... מסתובב עם עלים על טייטס, עף מהחלון, רודף אחרי הצל שלך ולא רוצה לגדול. זה לא ממש מתאים לעולם של היום."

פיטר פן: "אני יודע שזה לא מתאים. בגלל זה אני לא רוצה לגדול. אני אגלה לך סקופ, ירון. יש לי מקום סודי, אי כזה. אני קורא לו ´ארץ הילדים האבודים´. כל הילדים היתומים והמוזנחים גרים שם, ילדים אבודים בלי תקווה."

תום סוייר: "נו באמת, אני לא צריך את המקומות האלה."

פיטר פן: "יחד אנחנו נלחמים בשודד הים הנורא, קפטן הוק, ובעוזרו הנאמן סמי..."

פינוקיו: "לך תספר סיפורים כאלה לסבתא ג´פטו."

פיטר פן: "באמת!"

ירון לונדון: "אבל, בכל זאת, פן, אתה אוטוטו בן..."

פיטר פן: "המספר חסוי."

ירון לונדון: "35. כבר ילד גדול. הנני סבור שהגיע הזמן ש..."

פיטר פן: "שמה?"

ירון לונדון: "ש... אתה יודע..."

פיטר פן: "שמה?"

תום סוייר: "נו, תגיד לו כבר!"

ירון לונדון: "ש... שתגדל כבר, באמת! מה זה התמימות הזאת במאה בעשרים ואחת?"

פיטר פן: "חכה שתגדל, אמרו לך לא פעם, איש אחד גבוה ואישה נמוכה."

ירון לונדון: "אפרופו, שמועה גונבה לאוזניי כי הזמר יהודה פוליקר, השר לרוב שירים יווניים גסים של שיכורים בטברנה, הוא-הוא אביך הרוחני."

פיטר פן: "לא הרוחני. הוא-הוא. הוא שר בעצם עלי כל הזמן. הצל שלי ואני יצאנו לדרך, השמש עמדה כך בערך..."

ירון לונדון: "באמת, מה הסיפור הזה עם הצל? כלום אינך סבור כי הגיעה העת לחדול מרדיפה מתמדת אחרי צילך שלך?"

פיטר פן: "זה הוא רודף אחרי! פינוקיו, תגיד לו."

פינוקיו (מועך את הסיגריה): "אני לא מתערב."

פיטר פן: "יו, איזה כבד! איפה בלה כשצריך אותה?"

פינוקיו (מתרגז): "לא צריך טובות. אתה קולט, ירון? הלכה עם טינקרבל

לסיפור אחר, מאחורי הגב שלנו. לקחו לנו את כל התמלוגים... ככה זה בתעשייה, אין אמון, אין אמון, בסבא שלי."

הנסיך הקטן: "צייר לי כבשה."

ירון לונדון: "לא עכשיו, נסיך. ובכל זאת אני שואל, מה יהא על ילדי ארצנו בעידן זה הפרוע?"

תום סוייר: "תראה ירון, אני אגיד לך. אנחנו לא עושים מהפכות ופרובוקציות, אנחנו ילדים טובים. אולי קצת מעשי קונדס פה ושם, אבל חוץ מזה אין ביקוש היום לדברים האלה..."

הקלברי פי   :ן"מארק בטח מתהפך בקברו כשהוא שומע על גיבורי התרבות של הילדים."

ירון לונדון: "מארק טוויין י"ל."

הקלברי פין: ועל מה נהיה מאיתנו. כתבי רכילות. מסקרים את גיבורי התרבות של הילדים יושבים בפאבים."

ירון לונדון: "פרחח."

תום סוייר: "אבל מארק לא יכול לראות עכשיו וגם לא לשמוע. ומה שנשאר זה רק זיכרון."

ירון לונדון: "תשים עניבה."

טרזן: "אההההה..."

ירון לונדון: "מה לעזאזל... טרזן, תפסיק להתעופף על חבלים! אנחנו בשידור..."

טרזן: "אה אהה אהה אה!"

ירון לונדון: "טרזן, קח את בוי ולך לפסטיגל או משהו. אתה מפריע לדיון... אח, טרזן, מה רבה היתה הנאתנו בסינמה כאשר צפינו כילדים בגיבורנו זה, פרוע ובהמי, שטוב יהיה אם ישאר מאחורי המסך ולא בדיון אקדמי ורציני זה, אותו אני מנהל ביד רמה."

הקלברי פין: "תום, המנחה הזה מזכיר לי את המורה שלי מכיתה ד´."

הנסיך הקטן: "צייר לי כבשה."

ירון לונדון: "לא עכשיו, נו."

תום סוייר: "הוא היה גם המורה שלי, אם שכחת. תמיד רצה אותנו מסורקים ונקיים. יאק, האק!"

הנסיך הקטן: "צייר לי כבשה."

ירון לונדון: "אוי, אין לי זמן עכשיו, נסיך! אין לי זמן. אנחנו עוסקים פה בעניינים רציניים!"

הנסיך הקטן: "עניינים רציניים? עניינים רציניים?! אתה מדבר בדיוק כמו המבוגרים. אני מכיר אדון סמוק אחד שגר בכוכב אחד. מימיו לא הריח פרח, מימיו לא הביט בשקיעת השמש. תמיד חישב חשבונות ומלמל: ´אני איש רציני, אני עסוק מאוד, אני איש רציני´. עכשיו אתה בעצמך מדבר כך!"

ירון לונדון: "אכן, אני בוש ונכלם כשקיעת שמש ללב עצוב. אתה צודק, ידידי הנסיך."

הנסיך הקטן: "אז צייר לי כבשה."

ירון לונדון (משרבט על נייר מקומט): "הא לך, ילדון חביב. ועכשיו..."

הנסיך הקטן: "לא, הכבשה הזאת חולה מדי. צייר לי כבשה אחרת."

ירון לונדון (נאנח): "הב הדף... הנה, נוסיף לה צמר... ועיניים יותר גדולות... הנה, הא לך. ועכשיו..."

הנסיך הקטן: "עכשיו זהו חזרזירון. צייר לי כבשה."

ירון לונדון: "די כבר, חייזר מטופש! תן לי להעביר פה תוכנית או שמא אקרע את השאוורמה שלך לחתיכות!"

תום סוייר: "וואו וואו! מה הוא כבר ביקש, שתצייר לו כבשה נורמלית?"

הקלברי פין: "מה אתה כבר מתעצבן, ירון? אה, ירון? מה מעצבן, ירון? הוא מעצבן, ירון? או שאני מעצבן... ירון?

ירון זהבי: "מי מעצבן את ירון?"

ירון לונדון: "הנה, הידד, מצטרף אלינו גיבור ילדותנו מר ירון זהבי, מנהיג חבורת סוד מוחלט בהחלט, שליוותה את ילדותינו עת רצנו, ילדים חשופי חזה בסנדלים תנ"כיות אל הרפת בקיבוץ, וינקנו את תומתנו כרומוס ורומלוס מעטיני הזאבה הרומית."

ירון זהבי: "מה?"

ירון לונדון: "שלום, ירון. ראוי לציין כי שמי הוא-הוא המקור לשמך אתה."

ירון זהבי: "אני-אני."

ירון לונדון: "ומצטרפת אלינו גם תמר, בת-זוגתך לחבורה."

תמר: "ירון, כמה פעמים אמרתי לך לשים את הגרביים בכביסה..."

ירון זהבי: "אשתי, יותר נכון."

ירון לונדון: "שלום, תמר."

תמר זהבי: "שלום, ערב טוב."

ירון לונדון: "הידד, אם כן. מה רבה השמחה לראות אתכם יחדיו שוב, חבורה."

ירון זהבי: "אה, לא בדיוק חבורה.

ירון לונדון: "מה אתה שח?"

ירון זהבי: "תראה, ירון. חסמב"ה זה לא מה שהיה פעם. חסמב"ה זה רק מותג, לא רעיון. לא אידיאולוגיה כבר. חסמב"ה התפרקה, וכל אחד קיבל את החלק שלו ברווחים, אחרי מאבק ממושך בבית משפט."

ירון לונדון: "איזה משפט? איזה רווחים? על מה אתה מדבר?"

ירון זהבי: "איפה אתה חי, תגיד לי? אנחנו בשנות האלפיים, אין פה מקום לחבורות ציוניות הרפתקניות. היתה לנו הצלחה, היו תמלוגים, ראינו מזה קצת כסף, זהו."

תמר זהבי: "לשם שינוי, הפעם אני מסכימה עם בעלי. אם אני רוצה להיות גיבורת תרבות כמו שצריך אני צריכה פפראצי, אני צריכה שמלות עם מחשוף, אני צריכה כסף. וציונות לא מוכרת כבר, מה לעשות."

ירון לונדון: "מה זאת אומרת, אבל..."

ירון זהבי: "אל תהיה תמים. חסמב"ה כבר לא מוכרת יותר. זה פאסה. הנוער היום כבר לא נלחם במצרים מעבר לגבול. יש מספיק אויבים בשדרות ובאוטובוסים בירושלים."

ירון לונדון: ואלימלך זורקין?"

ירון זהבי: "פאסה. גרועים ממנו מסתובבים במועדונים ובבתי-ספר."

ירון לונדון: "ומה על הציונות והערכים ומיטב הנוער העברי..."

ירון זהבי: "פאסה, פאסה, פאסה. תתחבר לזרם, בנאדם."

תמר זהבי: "במילים אחרות, תשנה סגנון, תשנה תפאורה, תשנה תלבושת ותשנה פאנל. תזמין סלבריטיז, דוגמנית-שחקנית-זמרת-מגישה-קופאית, שחקן כדורגל וזמר מזרחי. קח את מנשה התימני, הוא מנסה עכשיו את השוק, נפרגן לו קצת, מה יש."

ירון לונדון: "אני חושב שאני זקוק לשינה הגונה, אם כי איני סבור כי אירדם."

יהונתן גפן: "לפעמים, כשאני לא מצליח להירדם, אני סופר כבשים. ולפעמים גם כבשות."

הנסיך הקטן: "צייר לי כבשה!"

יהונתן גפן: "והכבש השישה עשר הוא הכבש שאיתו אני, בדרך-כלל...

(כולם שומטים את ראשיהם ועוצמים עיניים)

"... נרדם."

ירון לונדון נופל מהכסא. החדר מתמלא בעשן לבן ומושמע השיר ´לילה טוב´ של הכבש השישה-עשר.