הגלגלים נעים על האספלט החם, מסתובבים סביב הציר ודוחפים את הכרכרה המודרנית הכחולה במרחב האינסופי של הבדידות. כבר אמצע המדבר ואמצע היום. אמצע הקיץ, ואני נוהג בפורשה הישנה של אבא. הכביש רחב ומישורי, ללא קץ. כמו מרבד פרוש לצמיגים אפופי אבק דרכים, חצץ ודרדר. שמש לוהטת, יוקדת בעיניים שורפות, מכוונת אל השמשה הקדמית להאיר על השביל הסלול בלב השריד האחרון של הבריאה שטרם הושחת. הרים וגבעות וחול ואבן. ושמש. והאדם הקטן...
עפעפיים צונחות!
מדליק את הרדיו באוטו הלוהט. פותח חלון שתיכנס קצת רוח. נושם נשימות עמוקות לקול מטיף קתולי שהסתנן מבעד לאנטנות. ישו בדרך. אישה מרירה בתחנה אחרת שוטחת את סיפורה המקומם. מעביר לבלוז ישן. אני בלב המרחבים של טנסי, והעולם נותר מאחור, על הטוב והרע.
בניו-אורלינס הוא מחכה לי, כך אמרו המכתבים. שוכב בשמש, משתזף תחת צמרת עץ מצילה, למרגלות בית המשפחה, אותו בית עתיק יומין שסיפר לי עליו בכל הזדמנות. שם, בסוף אמריקה פינת האוקינוס השקט, ליד אמא סוף-סוף וליד האחות המרדנית ששבה מלוס-אנג'לס, הוא נח. שוב לצד אביו, שעזב את הסרטן אבל הסרטן לא עזב אותו. שניהם באותה חלקת אלוהים עטופת שיש.
ג'ימי היה איתי בתיכרית. היינו אז יחד בעירק, שניים שהם אחד, האחד יותר והשני פחות, ולהיפך. פלוס ומינוס שיוצרים חשמל סטטי. כעת נוצר קצר, וכל מה שנותר הוא אותו מכתב כתוב בכתב ידו השבלוני אל אימו בלואיזיאנה. "אם יקרה לי משהו," לחש לי באותו לילה משק השינה, אחרי הסיור בסאמארה, "תביא את המכתב הזה למשפחה שלי. אישית." והוציא מכתב מתחת למזרן. השבתי בחיוך של ביטול. כיבוי אורות בלב עירק.
קרני השמש שורפות לאט את הפנים המזיעות. הבלוז חלף, עוברים להיפ-הופ. אולי זה יעיר מישהו באמריקה, כי אני כמעט נרדם. הוזה על ימים רחוקים שלא ישובו עלינו, כאשר אבי נסע בפורשה כחולה (שוב אותו האוטו, אך בגרסה מרגשת יותר) למסעות חסרי סיכוי למציאת תכלית, ושיטוטים בלתי פוסקים בין ניו-יורק לקליפורניה, במרדף מתמיד אחרי אמת נסתרת כלשהי, בדבר עתיד מבטיח לילדי הפרחים. איפשהו, במסלול הפסיכדלי המטורף שבין וודסטוק לסייגון, כשדילן ולנון, מריחואנה וקוק, גאווה פראית וצדק בלתי נראה הכתיבו את הקצב המהיר, כהה הזוהר. כיסו את הגיטרות, גזזו את השיער וגידלו משפחות חסרות דרך ברורה בבורגנות מנוונת ומבולבלת. כעת אני בלב ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, עם מטען קטן ובו גם רגשות ומצפן, ועם קילומטראז' מתמשך שמזכיר לי שהשארתי את העיר מאחורי, כי כל מי שעוזב בועה משאיר רסיסי תהיה מאחור. ובפנים, מכוניות צופרות ומוניות צהובות המעטרות את האוטוסטרדות והמחלפים, עם גורדי השחקים הניצבים כשומרים על אמריקה המשגשגת, על שלל קבצניה ומזדקניה מוכי הגורל, עטורי העוז מוויאטנם המתדפקים על דלתו של השכן. והשכן ממהר לעבודה בקומה 93, להחתים כרטיס ולפתוח חלונות אל מייקרוסופט. ומשם לרכבת התחתית עמוסת הפרסומות עם החיוכים הצחורים ביותר, וחולפים ובאים פנים אטומים ומנוכרים אל מאות ואלפי זרים מוזרים שחיים מהתמכרות לשגרה המטמטמת של פיקסלים מרצדים בערב וצ'יזבורגר עם דיאט-קולה בצהריים. דיס איז דה שואו, בייבי. דיס איז דה שואו. פרסומות.
עוזב הכל ונוסע לפרברי ניו-אורלינס. אין שם הרבה מלבד תחנת דלק שוממת ובתים יציבים מעץ, מסבאות עם עיניים מביטות (סוף-סוף) וג'ימי אחד שוכב למטה, ליד הבית שכל-כך אהב. לא זוכר ממש איך נפרדנו. היה פיצוץ של מכונית תופת במהלך סיור שגרתי בסאמארה, והכל התנפץ. מישהו כנראה התנגד לדמוקרטיה שניסה להביא בוש שוחר החירות על הסונים בבגדד. מה שיצא זה... טוב, עוד נער באדמה, אחד נוסף מבין אלפים. הפעם מניו-אורלינס. מוסיקאי ג'ז שהעולם כבר לא ידע.
אני עייף כשאני נזכר בג'ימי. העיניים מרפרפות...
פתאום הקצתי. התעוררתי באמצע המדבר, וראיתי שאני עדיין נוהג.
אני משלם את החשבון (בלי להוסיף טיפ) וחוזר אל הפורשה. כבר עברתי את פנסילבניה, וירג'יניה, קנטאקי, טנסי, אלבמה ומיסיסיפי. עוד מעט אני בלואיזיאנה, בניו-אורלינס. וכבר הדרך מתקצרת. אני לא יודע מה אמצא שם, ומה אני מצפה למצוא. אולי אישה שמנה וטובת מזג, אולי מעשנת כבדה שצופה באופרה ווינפרי להפגת המתח והמועקה של השגרה. מה שבטוח, ג'ימי ישכב שם למטה, בצל העץ שנטע כאשר היה ילד, למרגלות הבית שבנה סבו כששב מצפון-קוריאה אחרי שנלחם בקומוניסטים בשביל אמריקה שלו. בשביל הבית. וכשאני אגיש לאמא שלו את המכתב הכתוב בכתב ידו השבלוני, אני אדע שאת החובה שלי לאנושות ביצעתי ככל יכולתי, לטוב ולרע. ג'ימי כבר לא יחזור, אבל אימו תקום מעל כורסת הפוף, תגיש לי בוודאי את 'עוגיות הפלא' שלה (בלשון ג'ימי) ותנופף לי לשלום ולדרך צלחה כשאתניע שוב את הפורשה הכחולה ואשוב אל ניו-יורק, אל החצי השני של הבית שלי. ביי-ביי, מיס אמריקן פאי.
