22:00. הקיץ בא, ועימו הלחות. רוחות ערבית מייללות אי-שם... אבל לא כאן. כאן הלילה מחניק ומיותר. בכל זאת אני שוכב לישון מוקדם הלילה, מאחר שעלי לקום עם איילת השחר וקריאת הגבר. מחר יש לי יום ארוך, אני חושב לעצמי בלאות, ארוך מאוד. אין ברירה, אפוא, אלא לשקוע בחלום ליל קיץ כבר עכשיו.

22:10. זמזום מוזר משהו מתנגן ליד אוזני. לאחר מספר נסיונות פענוח אני מגיע למסקנה שזה זבוב, יתוש או מקדחה של שודדים שפורצים לבית. בכל אופן, לא משהו שלא יכול לחכות למחר. אני מפריח מזכרוני את התקרית האומללה, ושב לתנומתי.

22:11. הזמזום ממשיך. ביד בטלה אני מגרש את הזמזם מעלי, ומתעלם ממנו לאלתר. זהו. אלה, צריך להיות איתם תקיפים. אם אתה נחמד אליהם הם מנצלים את זה. פושטים!

22:15. הפושטים חוזרים. בתנועה פתאומית אני מזנק מהמיטה ומדליק את האור, אך הס בחדר. בן הבליעל מנצל את המתח, ושומר על זכות השתיקה. לא יעזור לך, חביבי, אצלי אין חוכמות! פשעת – שילמת. אני לא מאבד עשתונות, ויוצא למצוד אחריו. תחילת תנועה במגמת סריקה. עם יד על הדופק אני סורק את הקירות הלבנים להחריד. אין שמץ של עבריין על הקירות. אבל אל דאגה, המתחיל במצווה אומרים לו גמור... הנה הוא, הנבל! יתוש. יתוש קטן וחסר ישע, כמו שחשבתי. ללא הפסדים של זמן אני עולה על כסא, ומצמיד את כף ידי לעולל, מוכן למכה. פאף! הצלחתי, אני לא מאמין! חה! חשב שיוכל להתחמק ממני. לא עזר לו, לרכיכה. אלה לא זריזים כמו הזבובים, אלה מאייטים. אהוי! בתחושת הקלה לא-תתואר אני מכבה את האור, ושב למיטה כשכל הפרשה האומללה מאחורי. אז מה היה לנו? אוכלוסיה אזרחית חפה מפשע, סבל מתמשך ויתוש טיפש שנהרג ללא ייסורים. זהו, אפשר לחזור לשגרה. לילה טוב.

22:40. בזזז... זמזום לא רצוני מתנגן ליד אוזני. יכול להיות שהם מתרבים גם אחרי המוות? אני מנסה להתעלם, אך לשווא. יש יתושים כאלה שעושים דווקא, סתם כדי להכעיס. ללא שהיות מיותרות אני קם מהמיטה, ומדליק את האור. דממה. יתוש נמושה! לזמזם לי פזמון בפזנון הוא יודע טוב מאוד, אבל כשזה בא לידי קרב דמים הוא בורח. לא יעזור לו. כבר אמרו חכמינו זל"ם: "הבא לעוקצך השכם לרמסו". הוא, חי לא ייצא מהסיפור הזה. בזווית העין אני מבחין בפושע מגחך עלי. חכם בליל הצפלון הזה, חושב שיוכל להתגרות בבן-אנוש אדיר מימדים. אני כבר אראה לו מה זה. מה זה? הוא בורח! איך הוא מעז לברוח?! כבר הייתי קרוב אליו מרחק כאפה ו... רגע, יכול להיות שיש שני יתושים? נדמה שבחדר יש תכונה בהולה, ויתושים עושים בו כבחדרם. ככה, אה? אין ברירה. במלחמה כמו במלחמה אין חוקים. עלי להפשיל שרוולים, לקחת כרית ולצאת לציד. היתושים, מצידם, הבחינו בהסלמה והם ערוכים בשתי חזיתות, משחיזים את חודי העוקץ שלהם. יש הרגשה משונה באוויר, הרגשה של לפני מלחמה. הסתכלתי ליתוש אחד על התקרה בלבן שבעיניים. עיניו אמרו: "כרית, אה? רוצה ככה? אין בעיה, גם אנחנו יכולים..." כנראה זה מנהיג המיליציה. הוא נראה לי מלכתחילה טיפוס צמא-דם. נדמה היה לי לרגע שיתוש אחד הביא אספקה, וכוחות נוספים הוצנחו בדרך-לא-דרך. מלחמה. בחוץ נשמעים מסוקים במעופם, חולפים על פני בלי להגיש עזרה. טייסים שחצנים. גם כן מדינה. עכשיו זה רק אני והם. אין ברירה, זה קרב של להיות או לחדול. אני זורק בהיסח הדעת כרית אל-על, ופוגע בול. צנח לו זמזם. אפשר לשמוע את דפיקות הלב של היתושים. הם יודעים שיש להם עסק עם גוליית, ולהם אין רוגטקה. אני זורק בשוונג עוד כרית. פאף! בול פגיעה. היתוש מפרפר על הרצפה, ועיניו אומרות נקם. אני חש שהניצחון סוף-סוף בידי. גם מנהיג הכנופיה מבחין בכך, ונותן את האות להסתער. בזז בזז בזז... "בוז!" אני שואג שיכור מניצחון, ומניף אל-על את כריתי. הכרית עושה את העבודה, ומפילה חללים רבים. מנהיג הגרילה מורה להם לסגת... הם נעלמו מהאופק. שקט. אני מקווה שהם יצאו עם לקח מהסיפור הזה. אני שוטף את הדם מהידיים, וחוזר לנום.

23:20. מטרד כלשהו בצורת זמזום טורד את מנוחתי. זה כבר מתחיל לעצבן. הם לא יודעים להפסיד בכבוד? אני מנסה להתעלם, אך לשווא. הזמזום גובר. אני קובר את עצמי בייאוש מתחת לכרית, אבל הכרית מוכתמת בדם הנופלים, וזה רק מגביר את חרונם. אין ברירה, חשבתי במעי: הם דורשים קרב? הם יקבלו קרב. קמתי, אפוא, והדלקתי את האור. דומייה. הם אומנם ברחו, אך נערכו מחדש לפקודת מפקדם הנערץ. עכשיו הם אורבים לי מעבר לפינה. בריונים! הם רוצים משחק קשוח? אין בעיה. נטלתי את הכרית ויצאתי לסיבוב הקטל השני. במהלך סריקת הקירות גיליתי מחבל שלא הסתווה כמו שצריך. הורדתי אותו חת-שתיים. כמו שצריך, שיסבול בגיהינום.

זה כנראה הגדיש את חמתו של יתוש נוסף, שכן נדמה היה לי שהפרחח לחש "על החיים ועל המוות" וניסה לעקצני נפש. טיפשון, לא עזר לו. במכת טאקוואנדו העפתיו משם כלעומת שבא. במרחק נשמעו קריאות: "אולולולו" רועמות. כנראה אינדיאנים נלחמים ביתושים או משהו. זוהי מלחמה על שפיותנו ועל שנתנו, ואנחנו ננצח. יש לעם ישראל עורף חזק. איי! עקץ אותי בעורף, הטרוריסט. ככה, אה? העריץ שולח מחבלים מתאבדים שישברו את רוחי. לא אתן לו. אני נוטל שוב את הכר ומבצע סיכול ממוקד ביתוש הוזה, והורס כמה חפצים בדרך. לא נורא, העיקר שמיגרתי את הרוע. ויקטורי! אני מתפנה לטפל בדבר האמיתי: ראש הנחש. מנהיג אי"ל (ארגון יתושי לוחם), מצידו, לא מגלה סימני פאניקה ומתעופף בנונשלנטיות בחדר, כאילו הוא-הוא המוביל במערכה. איי! יתוש מתאבד נוסף  עקצני חיש ברגל. רוצח קטנצ´יק. אלה, צריך להרוג אותם עוד כשהם קטנים. אני מניף את הכרית אל-על בתסכול. הופה! נדמה שפגעתי במבוקש מספר אחת. היתושים הטוראים מקבלים כנפיים קרות ומתעופפים משם צ´יק-צ´ק למראה מפקדם הנערץ, המוטל על הכרית מעוך ונטול חיים. ויקטורי בריבוע. זהו, שקט, אפשר לחזור לשגרה. אני מכבה את האור, ושוקע באפיסת כוחות לתוך חלום ליל קיץ.

24:10. כבר אחרי חצות. עוד לא כיבו את הירח. מה שנותן יתרון ליתוש חסר העקבות שמיילל לי ליד האוזן, כאילו אני מכיר אותו. חוצפן! אני בוחר להתעלם מההתקפות החוזרות ונשנות, ומגרש אותו ללא ניד עפעף. אבל הוא שב ובכנפיו הבזזז. אין ברירה, אפוא, אלא ללמדו בינה. אני קם ומדליק את האור. לא דובים ולא יתושים. אני מסתכל על הכר, אך הכר לא מוכר ואדום להחריד. חלקי גופות מעטרים אותו, ומעניקים עדות מהימנה לטבח שהתחולל כאן זה עתה. על הכר מוטלים רצוצים יתושים כבושים, ובעיניהם צוחק השטן. היתוש שעל הקיר רועד קצת מפחד, אך עומד איתן, נאחז בקיר בכל כוחו ומוכן בכל רגע לזינוק. יש הרגשה מוזרה באוויר, הרגשה של חוסר וודאות וחשש מפני הלא-נודע. אני מסתכל ליתושון אל תוך האישון. הוא משפשף את רגלי העוקץ המחודדות שלו. אני ממשש את הכרית. זרדים מיובשים מתעופפים בינינו ברוח, שנזכרה פתאום לבוא. אפשר לחתוך את המתח בכרית, אם היה בה סכין. פעימות הלב נשמעות למרחקים, קוראות לעזרה. גם פעימות ליבי שלי מואצות עתה בקצב רצחני. דו-קרב על הדם ועל העוקץ, על הכר שנהיה מתוק. על שנתנו הנודדת שמור אלי הטוב. בהיסח הדעת אני זורק כרית על המפגע, אך הוא בורח בזריזות של שד. אני מפנה כלפיו בתסכול אצבע משולשת. פתע פתאום אני חש עקצוצים משונים באצבעי המשולשת. עקצני, הממזר. אני מתפנה להשמידו, אך הוא שוב בא ושוב עוקץ. אלה, נותנים להם אצבע הם רוצים את כל היד. או שמא התרבו? בזווית עיני אני מבחין ביתוש על התקרה עם דרגות קצונה על הכנפיים. כנראה המנהיג החדש שלהם. כבר התאוששו ממות המנהיג המיתולוגי ומכתירים להם רודן חדש. אלה, אין להם לב, אלה. המנהיג החדש נראה צמא-דם בצורה בלתי רגילה. הוא גם שמן מדם ומכוער, ובעל כנפי צניחה עם רקע אדום. היתושים מתעטשים, כנראה פעולת הסחה, והמנהיג השמן בכבודו ובעצמו ניגש אלי. אני מתבלבל. כבר מאוחר.

 "יש לך שתי ברירות," הוא מבהיר לי, ופיו מעוקם במקצת. "או שתתרום לנו דם או שניקח ממך בכוח."

נדמה לי שלא שמעתי טוב. "אתה מציב לי תנאים? חה! קדחת תקבל ממני! חה!"

קול רעם נשמע בשמיים. יללת צופר. אחד היתושים הבלתי נלאים עוקץ אותי פתע בגב, והאחר בקרסול. תרגיל מסריח עשו לי החבר´ה. יתושי קמיקאזה. אני מתחיל להתחלחל וזועק למלאכי שרת. "תן לישון," ממלמלים המלאכים, ומתכסים בענן. פרזיטים, להם לא מפריעים יתושים. בלית ברירה אני מרסס את החדר בחומר רעיל מסווג, והולך לישון בסלון.

01:10. כבר אחרי אחת. כיבו את הירח. אבל היתושים לא מתייאשים. הם רודפים אחרי, להקות ובודדים, לכל מקום אליו אפנה. עד מתי תנדוד שנתי בגלל זה הטרור? וכמו להכעיס, בא יתוש ומזמזם ניגונו. אין דבר, אני חושב, זה רק חרק. אבל חרק שעושה רעש של קומפרסור. אני קם ומדליק את האור. שומם. אין נפש חיה. אולי רק רוחות היתושים המתים באו להטרידני, ומבקשות נקמה? ייתכן, ייתכן מאוד. אלא שיתוש בשר ודם, הרבה דם, הפריח לי את התיאוריה למרחקים. ניסיתי איתם יפה -  לא הלך, נטשתי את החדר - לא עזר. אלה, מבינים רק כוח. ללא עיכובים טיפשיים נטלתי להביור, והתחלתי להבעיר. אך, אפס, היתושים לא מתרשמים מדברים כאלה. טענתי עוזי, והחילותי מרסס, חזור ורסס, אולם תוצאות אין. גם הטנק לא הביא הרבה ישועה, רק עשה בלגן. אחרי קרב הדמים מול היתוש קיבלתי את אות המותש. כבוד. והנה בא טייס F-16 לעשות חלטורה, ולעזור לי במאבקי למען שוחרי החופש. הודיתי לו בנפנוף כרית ידידותית, וחזרתי לנמנומי.

02:15. נדמה לי שנרדמתי, אולי בהשפעת ריח אבקת השריפה וגופות היתושים החרוכות. בכל מקרה חלמתי את חלום ליל הקיץ הנכסף. ובחלום, והנה יושב יתוש ענק בסלון ביתי, מפצח פיסטוקים וצופה במהדורת החדשות. קריין החדשות, יתוש מכובד לכל הדעות, הודיע על טבח שהתחולל בדירתי ואף פרסם תמונה ישנה שלי בשחור-לבן, פוטו-רצח. בטלוויזיה הראו את גופות היתושים. אלה, מראים הכל בטלוויזיה. היתוש הענק בסלון לקח כרית וניגב דמעה סוררת. לפתע רקע ברגלו, והאדמה רעדה.

02:20. מתברר שזה לא היה חלום. לקול עדת יתושים זועמת קמתי בבהלה. הם דרשו קרב חוזר. הסגרתי את עצמי לידי המנהיג השמן.

02:30. תרמתי דם. תרמתי דם. טאראם טידאם... עכשיו אני הולך לישון.

03:00. מסתבר שהכנופיה רבה על קנקן הדן שלי, וחצי ממנו נשפך. חוץ מזה, הכנופיה התפרקה וחצי מאי"ל עברו לגי"ל (גדוד יתושי לוחם) ועכשיו גי"ל רצו מדמי. לא שעיתי להפצרותיהם, ושבתי לתנומה.

03:15. בזזז... בזזז...

03:20. לקחתי כרית, זרקתי אל-על וניגשתי לחלון. הירח העגול חייך אלי בבוז וקלס. גם כן ירח. קפצתי חרש אל מותי.

03:30. אני בגלגול הבא, בתור יתוש. העולם נראה גדול מכאן, אבל חוץ מזה לא משהו. אני רואה בנאדם מנסה לישון באחד הבתים. אני עף אליו ומנסה לעוקצו חיש, אך הבריון הדפקט הורג אותי במכה, אפילו מבלי לפקוח עיניים, והופך אותי ליתוש כבוש. איך לו זה מצליח לעזאזל?!

04:10. אני שוב בנאדם. אני חוזר לחדר, מכבה את האור ויושן. עוד מעט אני צריך לקום. המוח מתחיל קצת להתערפל.

04:20. בזזז... בזזז...

04:30. אני כורת יד, ושם בצד בשביל היתושים. שיהיה להם דם בשפע, למה לא? סה"כ נחמדים.