היא יושבת באוטובוס במקום שהיא אוהבת, ספסל אחד לפני האחורי בצד ימין, משהו בצד הזה מאפשר יותר לראות את הנוף. מניחה את התיק למשענת ומתחילה במשימת מציאת התנוחה הנוחה - אילו רק היתה קצרה יותר..

הוא עולה לאוטובוס שרועד תחת משקלו, הנהג מביט בו בחשדנות. "תכף אשלם", הוא מפטיר ונכנס או נכון יותר לומר- מתגלגל במעבר הצר של האוטובוס. נוסע מפנה לו מקום- ´עוד אחד שבורח ממני´ הוא חושב ומתיישב על שני ספסלים..

מתקרבים למסמיה. "הבחור שעלה בלי לשלם לגשת אליי עכשיו עם הכסף" ידע שזה יגיע. קילף את שיירי כבודו העצמי והחל לעבור בין הנוסעים "כסף לנסיעה, יש? חייב להגיע לירושלים.." הוא לוחש בתחינה.לא ראה אותם מעולם אבל כבר מכיר אותם. יש את אנשי הכסף הקטן שמוציאים את כל העודף מהארנק, ואחד שמוציא שטר מקומט של עשרים ומושיט בזהירות, שלא יידבק ממנו חלילה.. מחולקים אצלו למידותיהם בנתינת הצדקה. ויש את אלה שבכלל לא רואים אותו, כמוה. היא מבחינה בו מתקרב וראשה צונח אט אט אל החלון, משימה עצמה כישנה.

שבת בצהריים. אי אפשר לפספס את דמותו ובכל זאת כאילו אין איש מבחין בו. הוא צמא להתייחסות. נכנס לעזרת הנשים. נדבק לציון. "הלו, זה נשים פה, התבלבלת" עושה עצמו כלא שומע. כמה נשים חסודות מרימות קול צעקה " נלך אנחנו לגברים, נראה מה יעשו אז!" הן לא מוכנות להתפלל בנוכחותו, הוא מאיים על צניעותן. אשה צעירה מזעיקה את בעלה שמנסה במילים טובות למשכו לצאת. לא זז. לבסוף נכנסת חבורה של חמישה גברים גדולי גוף. הם באו במיוחד בשבילו. בדמעות בעיניו הוא יצא איתם. היא הייתה שם, מתפללת בכוונה אינסופית אל תוך הסידור. לא מרימה עין אך רואה הכל.

עולה הביתה ורואה אותו מתגלגל מולה, מבקש תרומה, אם יש.. היא הולכת מסביב, מאחורי המכוניות, מתפללת שלא יבחין בה, כאילו כח מבטו בלבד יעביר אליה את הלכלוך שלו.

באותו ערב לא היה לו מה לאכול, זה הערב השלישי שהוא הולך לישון מבלי שבא דבר לפיו כל היום. הבוקר התגבר שוב על הבושה וביקש, אך הם- היא- הלכו מאחורי המכוניות, מסביב, לא לפגוש בו. יודע שהמחלה שפועמת בעורקיו רק הולכת ומחמירה ואינה מקבלת טיפול מתאים, אך נואש מכדי לעשות מעשה- לשם מה?

´טוב מותי מחיי´ חשב בטרם עצם את עיניו

באותו ערב לפני שהלכה לישון קמה ועמדה דמותו מול עיניה, היא הוציאה מארנקה שטר של מאה והניחה בתוך הסידור. ´מחר´ חשבה בטרם עצמה את עיניה. ונרדמה.